ראש בראש
נתניהו הוא שהפך את הגרעין האיראני לשאלה בסדר גודל קטסטרופלי והשוואה לגרמניה שנת 39'. מול איום בסדר גודל שכזה לנשיא מותר לדבר
• פרס על תקיפה: עכשיו ברור לנו שלא נוכל לעשות זאת לבד
• מקורבי נתניהו נגד פרס: "שכח מה תפקידו של הנשיא"
עד אמש הדבר היחיד שפרס לא עשה היה לומר את הדברים בקולו. אתמול, אם בגלל ההזדמנות של יום הולדתו ה-89 ואם משום שהוא חש שעכשיו הוא הזמן האחרון להשפיע, פרס דיבר. נתניהו, בשם מקורביו, ירה בתגובה בכל התותחים, מהכור העיראקי עד ההתנתקות. חוץ מהלחץ הקבוע של לשכת ראש הממשלה מכל אייטם תקשורתי, יש כאן חשבון מתמשך בין השניים. לנתניהו יש על מה להתקומם.
במרס השנה, בעת שנתניהו ביקר בארצות הברית, השתמש הנשיא ברק אובמה ביוקרתו של פרס ובדברים שאמר כמשקל נגד לראש הממשלה. חשבתי וכתבתי אז שפרס חורג מהמידה הראויה לנשיא, ומתערב בפועל בביקור מדיני של ראש הממשלה, המצוי במשא ומתן עדין עם הממשל בנושא קריטי. הפעם נתניהו בארץ, הוויכוח מגיע לכל בית, ומי שחולל את הסערה התקשורתית של השבועות האחרונים הם ראש הממשלה ושר הביטחון עצמם, שתדרכו במרץ עיתונאים.
אפשר לטעון שהנשיא אינו אמור להתבטא בנושאים שכאלה, וכדבריו של חיים ויצמן - הדבר היחיד שמותר לו לתחוב לתוכו את חוטמו הוא הממחטה שלו. בעיניי, דבריו של פרס אתמול הם משהו אחר. ההחלטה טרם נפלה, ועל פי הידוע, לא נערך לאחרונה כל דיון לפעולה בנושא האיראני.
עד אמש הדבר היחיד שפרס לא עשה היה לומר את הדברים בקולו. שמעון פרס.
צילום: רויטרס
הנשיא כיבד במפורש את סמכות ההחלטה של הדרג המדיני, ובמה שאמר לא הייתה חשיפה של שום דבר חדש, אלא עמדה עקרונית הנגזרת מתוך דברים שאיש אינו מערער עליהם: גם ראש הממשלה ושר הביטחון אינם גורסים שלישראל יש יכולת להשמיד את פרויקט הגרעין של איראן. דרג מדיני בטוח בעצמו, שמשוכנע שהוא מקבל החלטה היסטורית נכונה, היה מתייג את הדברים תחת הכותרת "מעניין אבל לא חשוב", וממשיך בדרכו. מי שמגיב באזכור הרוגי אוסלו לא נשמע כמו דרג מדיני בטוח בעצמו. לשכתו של אהוד ברק למשל שמרה על קור רוח ונמנעה מתגובה פומבית.
אפשר להניח שנתניהו מרגיש מותקף מול מה שנראה לו ולתומכיו כקמפיין של דה-לגיטימציה המונע משיקולים זרים. אפילו בחדרים הסגורים לא הכחישו המתדרכים שהדרג המקצועי הביע עמדה אחידה, המטילה ספק בתועלתה של מתקפה ללא תיאום, ומעלה חשש כבד לכך
שתזרז את הפצצה האיראנית במקום לעכב אותה, שלא לדבר על מחיריה האחרים.
דעת הקהל מצביעה נגד במשאלים, ההתנגדות הפוליטית קורמת לאטה עור וגידים. נאומו של שאול מופז אתמול בכנסת היה תקיף במיוחד. אפשר לטעון נגד מופז שהוא מדבר מן המקום שבו הוא יושב, ואילו היה עדיין בממשלה היה נשמע אחרת. אי אפשר לטעון, כמו שעשו מול מאיר דגן ואחרים, שהוא כבר לא מכיר את הפרטים.
נתניהו הוא שהפך את הגרעין האיראני לשאלה בסדר גודל קטסטרופלי. הוא שמדבר על גרמניה שנת 1939, הוא שטוען שכל האיומים מתגמדים לעומתה. מול איום בסדר גודל כזה, גם לנשיא מותר לדבר. זה לא אומר שמי שהוסמך לקבל החלטות לא יהיה זה שיקבל אותן בסופו של דבר; זה רק אומר שהוא חייב להיראות שקול וענייני יותר משנראה ראש הממשלה אתמול, כשהאזרח מספר אחת הוציא את אפו מן הממחטה.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם