חמלה שאינה במקומה
מקרה הדריסה בנתניה מספק תזכורת כואבת לכך שהאחריות הראשונה של שופטים היא להגן על החברה מפני עבריינים מסוכנים
ברבי חטף את ההרשעה הראשונה בגיל 13. מאז ועד היום הוא העמיק את מעורבותו בעבירות אלימות, סמים, סחיטה ונהיגה פרועה. ב-35 שנותיו נידון לתקופות מאסר שונות. אמנם ב-2004 כתבו תסקירי שירות המבחן הרחמניים ש"חל מהפך מהותי בחייו של ברבי", שזה נפלא. רק ששנתיים מאוחר יותר הוא כבר התייצב עם סכין לפגישה עם ראש העיר, השתכר בבית מלון באילת ותקף אזרחים, עובדי מלון ומאבטחים, ואף ניסה, במסגרת המהפך המהותי שחל בחייו, להימלט ממעצר. ב-2009 עמדו לחובתו של ברבי שמונה הרשעות ו-19 אישומים .
בשנה שעברה הוא שב והסתבך בעבירה שהעונש עליה מצריך עיון. ברבי נהג במהירות גבוהה. שוטר דרש ממנו לעצור, אך הוא סירב והאיץ ל-180 קמ"ש - מהירות שהייתה יכולה להרוג שלוש נשים תמימות, את הילד שלי או את הילד שלך. התפתח מרדף משטרתי, ברבי הצליח לברוח, ירד למחתרת וכעבור שבועיים הסגיר את עצמו. ומה עשו השופטים? ראשית הם אישרו לו עסקת טיעון מקלה.
הרי יש עומס רב בבית המשפט, וייתכן שגם הפעם חל מהפך מהותי בחייו של ברבי. שנית, הם אישרו לו ניכוי שליש משמונת החודשים הקצרים שגזרו עליו. היועץ המשפטי לממשלה בכבודו ובעצמו נזעק למקרה הזה והתנגד ליוזמת הניכוי - שנועדה לפשעים ראשונים, להתנהגות מופתית או לעבריינים שבאמת ובתמים מוכיחים סימני שיקום. אלא שהשופטים הרחמנים סברו כי "מאוד ייתכן שבמהלך מאסרו הנוכחי ברבי עשה חשבון נפש אשר הביא אותו להירתם לתוכנית טיפולית אשר יש לקוות כי יעמוד בה". לא פחות.
לצמצם את עסקאות הטיעון
אותו בית משפט שגזר ארבע שנות מאסר מופרכות על אדם, מן הסתם קצת מעורער, שהעז לזרוק נעל על נשיאת בית משפט נכבדה - שלח עבריין מועד, רוצח בפוטנציה ועתה בפועל, אל העולם המוגן בחוץ. אותה חמלה שלא במקומה שלחה את הנהג הפוגע בילדונת החמודה שחר גרינשפן, שהפכה לצמח, לעשרה חודשי עבודת שירות. הציבור נותן בשופטים אמון מופלג, אבל אלו מרחמים על רשעים, וכבר אמרו חכמינו שכל המרחם על אכזרים סופו שיתאכזר על רחמנים.
חמור, אף לא הוגן, להגיד ששופט שמרחם על אכזר אחראי במידת
מה לתוצאות מעשיו. כן ראוי לומר במקרה המקומם, הלא נתפס הזה, ששופטים בישראל אחראים לעיצובה של חברה וחייבים לה קודם כל את הגנתה המוחלטת, ורק אחר כך את רחמיהם המופלגים.
אשם בדין המבקש חסד אינו הסיפור המרכזי, אלא הציבור שעלול להיפגע ממנו. על מערכת המשפט לצמצם למינימום הכרחי את עסקאות הטיעון המרובות מדי הפועלות לטובת הנאשם, גם אם העומס בלתי נסבל. ובעיקר, על השופטים עצמם לזכור כי גם אלוהים, הדיין הראשון ביקום, הוא אל נורא ואיום ורק אחר כך אל מלא רחמים.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם