החרפה שלנו
לו היה מתחולל בכפר ערבי לינץ' נגד צעיר יהודי, הייתה הארץ גועשת. העובדה שבצד השני יש תופעות חמורות יותר אינה מעניקה הצדקה
לו היה מתבצע לינץ' נגד יהודי בתוככי כפר ערבי בישראל - כפי שקרה לפני ימים אחדים במרכז ירושלים - הארץ הייתה גועשת. ובצדק. כך שגם בהנחה שמדובר בתופעה חריגה - מדובר בחרפה.
הלינץ', שרק בנס לא הסתיים במוות, מגלה את מה שכבר ידענו. אנחנו סובלים מגידולי פרא. זה לא התחיל היום. אירועים כאלה, של תקיפת ערבים רק משום שהם ערבים, קורים אחת לשנה או שנתיים, והם קרו גם בעבר הרחוק. קשה לחסל גידולים כאלה. הם מצויים בכל עם ובכל חברה. זו לא סיבה להצדקה, ואין כאן שום נחמה.
למה זה קורה? יש מי שטוען שזו ההסתה. פרופסור מכובד, חתן פרס ישראל, הצליח אפילו לקשר את הלינץ' להחלטה על אי מתן קביעות לאדר כהן, שכביכול עודד הבנה בין העמים. אפשר להעלות טענות ראויות ורציניות. אבל צריך לשאול את הפרופסור - מה הקשר? תופעות מכוערות היו תחת כל שר חינוך, וזה קורה לא רק בירושלים אלא גם בסטוקהולם ובאוסלו.
דווקא לפי הגיונו של הפרופסור, בהנחה שהנערים הללו הם תוצר של מערכת החינוך - הרי שכהן נכשל. אלא שאין קשר. הגזענות, לצערנו, היא מחלה של כל חברה. צריך להיאבק בה. ספק אם אפשר לחסל אותה. ההסתה, ככל שיש כזו, משחקת תפקיד. אלא שאותם אלה שצועקים עכשיו הסתה הם בדיוק אלה שסוגרים את העיניים ואוטמים את האוזניים לכל גילוי של הסתה מהצד הפלסטיני.
"מבט לתקשורת הפלסטינית" מפרסם דיווחים יומיים על המשך ההסתה. התגובה הפבלובית של מחנה הנאורים היא שמדובר ב"ארגון ימני", כלומר הבעיה היא החשיפה. לא ההסתה. כשבצד הישראלי יש בקושי מאית ממה שקורה בצד הפלסטיני - הם כמובן מרעישים את הארץ והעולם בדיווחים על קריסת הדמוקרטיה והשתלטות הגזענות.
כך שכדאי לעשות סדר: יש בינינו תופעות מכוערות. צריך לבער את הרע. העובדה שבצד השני יש תופעות הרבה יותר חמורות אינה מעניקה לנו שום הצדקה ושום הנחה. גזענות היא גזענות והסתה היא הסתה. והן מובילות למעשים. שוליים מכוערים יש בכל מחנה פוליטי. זה לא הופך את המחנה כולו לפסול. אפשר להחזיק בעמדות ימניות ולא להיות שונא ערבים, ואפשר להיות בעל עמדות שמאל, ולא להיות שונא ישראל.
ודוגמה לכך מצויה בסיפור שלהלן: שנת 1947, לפני קום המדינה, התחולל אירוע דומה בדיוק באותו מקום, רחוב יפו פינת בן-יהודה. חבורת ילדים
עד ראייה לדברים הללו היה הרב צבי יהודה קוק, אביה הרוחני של הציונות הלאומית בכלל, ושל המתנחלים בפרט. הוא לא רק ראה. הוא מצא לנכון לפרסם מכתב למנהל בית הספר שממנו יצאו התלמידים. הוא מציין ש"לא כולם... כמדומני שגם מי מהם מחה נגד זה". אבל המכתב היה חריף וקשה.
"נצטערתי ונתביישתי... מציאות העובדה הזאת, שהכאיבתני והעליבתני, מחייבת אותי להעירכם על הצורך בשימת-לב חינוכית יתירה ומיוחדת לבטול אפשרויות שכאלה, גם מצד עצמה של תורת היהדות ומוסרה וגם מצד הערך המעשי היישובי והמדיני, של משמרת דרכי שלום ויחסי שכנים". הנה לנו מסר כפול. גם מוסרי וגם מדיני. לא כל דבר ראוי שנלמד מהרב קוק, אך את המכתב הזה של הרב קוק ראוי ששר החינוך יפיץ כמסמך חובה בלימודי אזרחות.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם