שטחים תמורת מזון: מלחמת האוכל הגדולה כבר החלה
בצוק העיתים של צנע כלכלי ומידבור, בצורות ושיטפונות, הקרקעות הפכו לאפיק השקעה אטרקטיבי. ממשלות מהמזרח הרחוק ומהמפרץ הפרסי פצחו במסעות לרכישת אדמה ברחבי אפריקה. ישראל צריכה להיערך, אחרת תהפוך גם למדינה בתת תזונה
◄בואו להיות חברים של nrg ירוק גם בפייסבוק
פורום התגובה המהירה הבינלאומי מתכנס. הבצורות מכות ללא רחם בשדות התירס והחיטה בארה"ב. תחזית לצחיחות יחסית ברוסיה, סין והודו מסכנים את אספקת החיטה. כמו הבזק לאחור לימי משבר המזון ב-2007-8, אנליסטים מתריעים שמחירי הדגנים, הלחם, החלב, הביצים והעוף יתייקרו בעשרות אחוזים. הוצאות המזון כחלק מההכנסה הפנויה (עד שני שליש באפריקה) ימשיכו להיות מורסה מדממת. הרגלי התזונה ישתנו.
ב-2011, רויטרס סימן כמיליארד נפשות ברחבי העולם הסובלות מתת-תזונה, כאשר שני שלישים מתוכם מרוכזים בשש מדינות: הודו, סין, אינדונזיה, בנגלדש, אתיופיה, פקיסטן והרפובליקה הדמוקרטית של קונגו. תת-התזונה בתורה מלבה אלימות ומעודדת הגירה; זוהי התגלמות משבר המזון. הרעב דן ממשלות כמו גם משקי בית לכיליון, לנדודים ולחסדי סיוע בינלאומי.
◄ארה"ב: הבצורת הקשה ביותר זה 50 שנה
◄להביט בצלחת: ביטחון מזון - הביטחון שלנו
◄מכות חדשות על מצרים: משבר אקולוגי בהתהוות
פעם נוספת נשמעות הטענות בדבר המחוללים "האמיתיים" של הקיץ הערבי: לחסל את הרעב, לא את המשטר. ברור, בטן מקרקרת צורמת לאוזן אלפי מונים יותר משחיתות. זו אמת היסטורית: "לחם וקרקס", אמרו קיסרי רומי. "אם אין לחם תאכלו בריוש", אמרה מרי אנטואנט, קודם שהצרפתים התיזו את ראשה.
המהפכה הבולשיביקית ב-1917 התאפשרה לא בלי קריסת משקים חקלאיים ברחבי
ובאופק? חשרת עננים. אחרי עלייה של כ-300% במחירי הדגן בעשור האחרון, לפי דוח 2011 של האו"ם, גם בבנק העולמי גם באוקספאם (Oxfam), קונפדרציה בין-לאומית למאבק בעוני, חוזים עליות נוספות של כ-150% בממוצע במחירי החיטה והתירס עד 2030. מאות מיליונים נוספים יידחקו אל הדלות, אל הריש ואל הפראיות.
זה עולם "חם, שטוח וצפוף", קבע תומס פרידמן ב-2008 בספרו, שבינתיים הפך לקאנוני. מאז גילינו שאנו חיים גם בעולם יבש, רעב ואלים. משה סילמן ז"ל היה מסכים ודאי. וכך גם אנשי תנועת "ישראל יקרה לנו", איציק אלרוב ומובילי המחאה החברתית.
כך, ממשבר למשבר הפך ביטחון המזון לדת החדשה. לפי ארגון הבריאות והמזון העולמי (FAO), ביטחון מזון מיוחס לזמינות של מזון ולנגישות כלכלית ופיזית למזון, לאורך זמן. ביטחון מזון נוגע לפיכך לפרטים ולקהילות; לביטחון האישי והאנושי כמו גם לביטחון לאומי. לשון אחרת, היעדר ביטחון מזון סומן כאחת התופעות הנלוות להתפקעות העולמית והבלתי מבוקרת באוכלוסין ולמשבר האקלים המחריף. בריו 2012 זה היה נושא מפתח.
אם ביטחון מזון רעוע מלבה מחאות, אם רעב מפיל ממשלות, אזי משטרים ושליטים צריכים להיות חרדים לקיומם. ואם במלחמה אנו נמצאים, אז במלחמה, כמו במלחמה, כל האמצעים כשרים: אנו נסוגים חזרה למערכת בינלאומית של מדינות לאום, לפרוטקציוניזם ומכסי מגן, לרחשים לאומניים ולעיוותים במערכת הסחורות והחקלאות הבינלאומית.
כמו ההידרה – מפלצת מיתולוגית מרובת ראשים – גם למשבר המזון העולמי ראשים רבים; פנים רבות. אחת הפנים הללו, אחד הביטויים הדרמטיים ביותר אך גם הרחוק ביותר מעין הציבור היא התופעה המכונה "תפיסת קרקעות" (Land Grab). שמות רבים לתופעה; חכירת, הפקעת או חטיפת אדמות – תלוי בנקודת המבט.
כך או אחרת, ההמשגה חשובה פחות מהמאורע. ותפיסת הקרקעות משגשגת: מאות אלפי דונמים מוחכרים בעסקאות חשאיות ובשווי של מיליארדי דולרים, כך לפי דוח מיוחד של מכון אוקלנד. במלחמת האוכל הגלובאלית הכל חיילים: ממשלות זרות, חברות אחזקת נכסים, קרנות גידור ותאגידים חלקאיים.
מטרת "חוטפי הקרקעות" אחת: העברת הגידול החקלאי לחו"ל, שימוש באדמות ראויות לעיבוד, במים מתוקים ובכוח עבודה זול, וייצוא התנובה החקלאית בחזרה הביתה. בצוק העיתים של צנע כלכלי ומידבּוּר, בצורות ושטפונות, הקרקעות הפכו לאפיק השקעה אטרקטיבי תודות לתשואה על ההון, תועלת כלכלית הטמונה באינטגרציה אנכית בקרב יצרניות מזון, כוח עבודה זול בסגנון סדנאות היזע הידועות לשמצה מהמזרח, ופיזור הסיכונים הגיאוגרפיים.
בהתחלה, הבהלה לקרקעות עוררה תקוות אצל המדינות המארחות, רובן ככולן מן "העולם השלישי". הון זר, פיתוח תשתיות וחילופי ידע הבטיחו להאיץ את הפיתוח ולצמצם פערים גלובאליים. ברם, בעוד עסקאות נחשפות הביקורת גואה; התופעה כבר מכונה בהלעזה "הפקעת קרקעות". מה שהיה הבטחת פיתוח הסתיים בקיפוח. ההשלכות החברתיות והסביבתיות הכרוכות בקולוניאליזם הפוסט-מודרני הזה לא נשקלו בכובד ראש. התוצאות לא איחרו לבוא.
ב-2008, ממשלת מדגסקר – האי האקזוטי מסרטי האנימציה – חתמה על חוזה עם תאגיד הענק הדרום קוריאני דייהו לוגיסטיקה (Daewoo) לחכירת 3.2 מיליון אקרים של אדמה פורייה למשך 99 שנים. זהו שטח המהווה כמחצית האדמה הפוריה באי, ושקול לכמעט 13 אלף קמ"ר (שטחה של מדינת ישראל בגבולות הקו הירוק הוא 20,770 קמ"ר), דהיינו עסקה פרטית בסדרי גודל של מדינות.
דייהו תכננה לגדל כחמישה מיליון טונות של תירס וחצי מיליון טונות של שמן דקלים בשנה, ולהשקיע כ-6 מיליארד דולר במשך 20 שנים בבניית תשתית תמיכה. מבצע גדול. הסחורה, מיותר לציין, יועדה לייצוא לדרום קוריאה, למען ביטחון המזון הלאומי של הדרום קוריאניים. והמדגסקרים? מופקרים לגורלם. אזרחי האי הקטן ראו את העסקה כהפרה בוטה של החוקה. התרעומת ציבורית הובילה למחאות ענק וב-2009 המחאות הובילו להפיכה צבאית וסילוק הנשיא ראוואלומאנה (לדוח מקיף על הפרשה). ב-2011 התאגיד הדרום קוריאני פשט את הרגל.
עד ההפיכה הפוליטית במדגסקר, התפקיד של חכירת אדמות חקלאיות קיבל תשומת לב מעטה, אם בכלל. המקרה של דייהו משך את אור הזרקורים. גם בישראל סיקרו את הפרשה ב-2009 כעוד רעה חולה של הגלובליזציה. אבל, "הבעיה איננה הגלובליזציה", כפי שאמר אמרטיה סֶן, זוכה פרס נובל לכלכלה. "הבעיה היא חלוקה הוגנת של משאבים בעולם שעובר גלובליזציה". במובן זה, מדגסקר הייתה רק קצה קצהו של הקרחון.
למרות ההתפרצויות האלימות במדגסקר, רוב התופעה שקועה במים. איפול תקשורתי של עסקאות נוספות, חוזים מעורפלים, אזורי ספר חלקאיים הרחוקים מעדשת המצלמה, וחקלאים אנלפבתיים מסייעים בטשטוש התופעה. אבל הצצה מתחת לפני המים – אל גוף הקרחון – מספקת סיבות לדאגה: בין 2006 ל-2009, הבהלה לקרקעות פוריות במחירי מציאה הובילה לרכישה של 28 אלף קמ"ר בקונגו, 15 אלף קמ"ר בסודן ו-12 אלף קמ"ר באתיופיה, בין היתר.
באתיופיה, 157 פרויקטים של החכרת אדמות אושרו בין 2004-2009. והרוכשים? לפי דיווחים זרים: קונצרנים סעודים, ממשלת הודו, משקיעים זרים וחברות מערביות (ביניהן קבוצת קרלייל החולשת על אימפריה של נכסים). אותה שעה, בשל בצורות ואינפלציה במחירי המזון, שמונה מיליון אזרחים אתיופים נקלעו למצב של תת-תזונה, ונזקקו לסיוע בינלאומי. אבסורד.
בעוד הלהט הניאו-קולוניאליסטי לאדמות מזכיר את הקנאות המיסיונרית מהמאות ה-16 וה-17, חכירת האדמות מכוננת אגב אורחא משטר צמיתות שלא מבייש ימים חשוכים יותר; האיכרים מנושלי הקרקע הופכים לנפשות אבודות, עקורות. ההגירה הסביבתית מתעצמת.
האומות האפריקאיות חסרות ישע בפני כספן של הכלכלות המתעוררות הודו-סין. האחרונות ניזונות מחלבה ומלשדה של אפריקה. ביחסים בינלאומיים קוראים לזה תיאוריית התלות: תפיסת עולם הגורסת שמדינות "עולם שלישי" אינן עניות מכורח המציאות; הן נושלו מנכסיהן, פעם בעורמה פעם בכוח על ידי כוחות קולוניאליסטים, סיפוח של שטחים וצירוף בכפייה לכלכלת השוק הקפיטליסטית. הצורך המקומי במדינות "העולם השלישי" התבטל לעומת צורכי המערב. המחסומים ההיסטוריים למיגור העוני, אם כן, חיצוניים.
ולהיסטוריה יש חוש מפותח לאירוניה. מי שהיו מנוצלות לפני שנות דור הן היום המנצלות; בעבר מושא לקולוניאליזם אירופאי – הודו, סין, מדינות המפרץ הפרסי הן היום בעלות קולוניות משל עצמן.
אבל הפתרון של חכירת קרקעות – הגם שהוא נתון במחלוקת עזה – מספק מזור לביטחון המזון, והניאו-קולוניאליזם הדורסני לא מחויב המציאות.
אין סיבה שמקרה מדגסקר או עסקאות מפוקפקות מסוג זה ישובו וייעשו שוב. אבל, הואיל ושלמונים, טובות הנאה ושוחד מסמאים את ממשלות "העולם השלישי", האחריות לדאוג לרווחת התושבים המקומיים – אחריות אוניברסאלית הנמצאת מעל צבע עור ולאום – מוטלת על המדינה החוכרת, האורחת. כמובן, זהו עיוות של כללי המשחק. ככה זה, אפריקה.
מה לישראל ולכל זה? נהיר לכל שישראל היא שחקן ספסל במלחמת המזון הגלובאלית הזו. להוציא תרומה טכנולוגית בדמות מחקר ופיתוח חקלאי או השקייה בטפטוף, היא קטנה מכדי להשפיע על שוק סחורות המזון העולמי במישרין. אין בכך כדי לומר שעתידה לא בידיהּ. אם ביטחון המזון מעניינם של מקבלי ההחלטות בישראל – והוא חייב להיות, יש לשאול האם לישראל טעם לחכור שטחים בחו"ל ליצירת "עורף חקלאי אסטרטגי"?
הסקירה ההיסטורית הקצרה מלמדת שהתופעה ככלל שרויה בפולמוס מר. יתרה מכך, המילים "ישראל" ו-"ניאו-קולוניאליזם", "כיבוש שטחים" ו"תפיסת קרקעות" בשם "הביטחון הלאומי", עלולים לקעקע את תדמיתה החבוטה ממילא של המדינה. בניהול תקשורתי קלוקל, זה צפוי להיות סקופ הרסני עבור יחסי החוץ של ישראל.
מאידך גיסא, אפשר לעשות זאת נכון. לישראל דריסת רגל באפריקה. חברות ישראליות ויזמים מובילים ערב רב של פעילויות עסקיות בתעשייה ובמסחר. חברות כמו קבוצת LR המתמחה בייזום וניהול פרויקטי פיתוח בר קיימא במדינות מתפתחות, יכולות לסייע בהכשרת המהלך כולו. העברת ידע, טכנולוגיה והאינטראקציה הבינאישית יועילו לאפריקאים. אם אפריקה היא "העולם החדש" האחרון, אם היא ה"אמריקה" של המאה ה-21, מדוע שלישראל לא תהיה בה נוכחות משמעותית יותר?
ואולם, בעוד החברה האזרחית הבינה זה מכבר את חשיבות הנושא (ארגון לתת דוחף את הנושא קדימה עם המיזם הלאומי לביטחון תזונתי), ממשלת ישראל יושבת על הגדר. עליה להחליט כיצד היא נערכת ליום פקודה. עליה להחליט מה זה ביטחון מזון עבורה, עבור אזרחיהּ ועניי עירהּ וכן, מי אמון על הטיפול בנושא. זו מטרת "חוק המועצה הארצית לביטחון תזונתי" שנהגה ב-2010 ואושר לפני למעלה משנה, וזה תפקיד "המועצה הארצית למזון ולביטחון תזונתי", שכינונה נכון לחודש מאי 2012 לא הושלם (מתוך דיוני הכנסת), ושנבצר מכותב שורות אלה להבין כיצד והיכן היא פועלת, מי חבר בה, איזו תרומה לאומית היא מרימה, איזה מענה היא נותנת למשבר המזון הנוכחי ובאילו נושאים היא דנה. אין זמן. בחוץ יש מלחמה.
לסיכום, נדמה שבמציאות הנוכחית הבשורה הפציפיסטית מספר ישעיהו – וְכִתְּתוּ חַרְבוֹתָם לְאִתִּים, וַחֲנִיתוֹתֵיהֶם לְמַזְמֵרוֹת – מתייתרת, החזון מתאיין: האתים, המזמרות, המעדרים – הם כלי הלחימה החדשים; זירת הלחימה – משקים חקלאיים; למפסיד – תת-תזונה. העתיד שייך לבעלי מחסני התבואה והדגן, לא מחסני אמצעי הלחימה.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם