האנרגיה הסולארית בישראל לא פופולארית
העיסוק באנרגיה סולארית, הן בייצור מרוכז והן בייצור מבוזר לא פופולארי. ולא במקרה. ומי סובל בתווך? ביטחון האנרגיה של כולנו
◄בואו להיות חברים של nrg ירוק גם בפייסבוק
המאמר הקודם (nrg מעריב, 24/7 - ימי בצורת: בין משק החשמל לביטחון אנרגיה), חולל דיון בנוגע לשאלת הפוטנציאל של האנרגיה הסולארית בישראל. מה לא אמרו: שחסר שטח, שבלתי סביר בעליל לעשות בנגב כבחווה סולארית אחת גדולה, שהפוטנציאל מאנרגיית השמש יכול לספק רק אחוזים בודדים, זניחים, מתצרוכת החשמל של ישראל, שזול יותר לשרוף פחם, או שאבטחת מתקנים – תעלה זו כמה שתעלה (מיליארד, שניים או שלושה בשנה) – דטרמיניסטית ומוחלטת.
בתוך כך, טענו בשבחי האנרגיה הגרעינית. אחרים גרסו שאנרגיה סולארית לא יכולה להיטיב את ביטחון האנרגיה בישראל. השיח הטוקבקיסטי משקף במידת מה את השיח הציבורי בנושא. שיח שחוק, מוטה דלקים פוסיליים, מוטה ייצור חשמל מרוכז. במובן זה, זהו שיח ארכאי, חסר-מעוף, שבוי קונספציות.
על כל זאת אני מבקש להשיב: לא מיניה ולא מיקצתה. למרות שהדיון באנרגיה סולארית שחוק, דחוק אל השוליים, חשוב להציגו באור חיובי יותר. צריך גם לעשות סדר בבלאגן ולהפריך כמה מיתוסים.
למרבה הצער, שיעור חשיפה ממוצעת לקרינת שמש (בלעז, insolation), העומד על 6.0-6.5 קילוואט למ"ר ליום, בנגב (לעומת 2.4-4.4 בגרמניה או 2.4-3.4 בבריטניה, שתיהן משקיעות רבות באנרגיה סולארית), בשילוב עליונות טכנולוגית-טכנית בתחומי הקלינטק, לא מתרגם לאימפקט לאומי. חרף הפוטנציאל, התרומה של אנרגיה סולארית למשק החשמל בישראל בטלה בשישים. אבל זה לא הכרחי.
ייצור חשמל סולארי יכול לקבל פרוסה גדולה יותר במשק האנרגיה בישראל. בתכנית האב למשק האנרגיה, שהוגשה למשרד התשתיות בשנת 2004 (לפני שזה שינה שמו למשרד האנרגיה והמים), הוערכו שיאי ביקוש ל-2025. הם עומדים על 18,500 מגה-וואט בתרחיש המינימום ועל 21,500 מגה-וואט בתרחיש המקסימום. מחברי הדוח קוראים לייצור של כ-3,000 מגה-וואט בשיטה מרוכזת. אלו יהוו בין 16%-14% מהצריכה המשקית, תלוי בתרחיש.
כולנו בקיאים בסייגים. כן, זו אנרגיה מקוטעת; עננות ואפלה משפיעות עליה, פיתוח טכנולוגיות אגירה נותנת רק מענה חלקי. כן, זו אנרגיה יקרה; זול יותר לשרוף פחם, גז, גז נוזלי, סולר ומזוט, למרות שהחישוב לא מפנים עלויות סביבתיות של האחרונים. וכן, פאנלים או מגדלי שמש מצריכים שטח. ישראל, אחרי ככלות הכל, היא מדינה קטנה. מה לעשות, הגודל קובע.
הנקודה האחרונה –
אדרבא, אם התועלת שתצא מכל המהלך תסתכם בייצור חשמל מרוכז שיתרום לא יותר מ- 15% מצריכת השיא בישראל, חבל על כאב הראש. אבל מה לגבי ייצור חשמל באופן מבוזר?
שייצור חשמל באופן מבוזר בלתי סביר בעליל, או שהוא בלתי ניתן לכימות מבעוד מועד – הוא מיתוס שיפה לו שינופץ. בתכנית האב למשק האנרגיה נטען כי "הפוטנציאל כאן (ייצור חשמל מבוזר) קשה להערכה, שכן הוא תלוי בהרבה נעלמים אי וודאיים ובשורה ארוכה של הנחות מורכבות ומסובכות הקשורות למציאות בתחום הבניה, תכנון המרחב והסטטוטוריקה". רטוריקה כזו – מסוג "קשה להערכה... אי וודאי... מורכב... מסובך..." – יוצרת עמימות אינטלקטואלית, סרבול ובלבול. האם באמת לא ניתן להעריך?
יש מקום לקרוא תיגר על ההנחה הניצבת בבסיס תכנית האב. קטונתי לעשות זאת בעצמי. למרבה המזל, עשו זאת זה מכבר במכון ויצמן. במחקר משנת 2010, הנושא את השם "הערכת הפוטנציאל לייצור חשמל פוטו-וולטאי מבוזר על גגות בתים בישראל" (התקציר כאן), ביקשו להמציא, לחשב, לסווג ולייעד – בעזרת מערכת למידע גיאוגרפי (GIS) – את שטח הגגות הפנויים המצרפי בישראל.
המחקר, פרי עטו של רן ורדימון, מוצא כי שטח הגגות עומד על 251 קמ"ר. פי עשרה ויותר (!) מהקרקע הפנויה בנגב. התמונה המצטיירת במחקר היא שבתרחיש האופטימי ביותר, ניתן להתקין מערכות של 12 אלף מגה-וואט על שטח הגגות הפנויים בארץ. מערכות שיניבו חשמל (אחרי אובדן בהולכת והמרת חשמל) השקול ל- 32% מייצור החשמל המשקי השנתי. אללי, זהו מספר עצום, דרמטי, אם לא רבולוציוני.
ורדימון מדגיש שאם מסתפקים רק בגגות בשטח 800 מ"ר ומעלה (היכן שכלכלת הגודל משחקת תפקיד) עדיין התרומה משמעותית. כ-7% מצריכת החשמל המשקית. נוסיף ונקשה: מה לגבי מערכות סולאריות על לולים? פאנלים על בריכות דגים, על חממות? מה לגבי פאנלים דקיקים (פילמים) כציפוי על זגוגיות וחלונות? פוטנציאל כביר.
עד כאן תועלת ישירה. אבל מה עם יתרונות עקיפים? שלושה עולים באופן כמעט מיידי. ראשית, איכות הסביבה. אם נגנזה תחנת כוח פחמית אחת בזכות שדות סולארים, דיינו. אם יתחסלו שתיים או שלוש, דיי דיינו.
שנית, כלכלה ירוקה. בכוח השקעה באנרגיית שמש להרים תרומה של ממש לתעסוקה ולרווחה של מפתחים, מתקינים, ייצואנים. ושלישית ואחרונה, משק חשמל עם מקורות מגוונים, מבוזרים, שאינו תלוי רק בגז ובתשתיות האגירה וההולכה שלו, נותן מענה להתלכדות הגוברת והולכת בין תשתיות החשמל ותשתיות התחבורה (עמדות הטעינה של חברת בטר-פלייס, הרכבות הקלות וגו'). ביטחון אנרגיה הוא גם ביטחון תחבורה, כך מסתבר.
האקסיומה ברורה: תמהיל מקורות מגוון ומבוזר עושה משק חשמל חסון: לבצורות חשמל כמו גם לפח"ע (פעילות חבלנית עוינת), לקליטת רכבים חשמליים כמו גם לכשלים בתשתיות (תקלות טכניות, רעידות אדמה).
בשורה התחתונה, זה לא משחק סכום-אפס. הטענה היא טענת רווח-רווח (win-win), או טענת גם וגם וגם. גם גז, גם גז טבעי (LNG), גם אנרגיה סולארית. ישאלו הספקנים – מניין הכספים להשקעה באנרגיה סולארית, לתמריצים, למענקים? ובכן, מתמלוגי הגז והמיסים. אבל זו לא המציאות אפעס. אצל הרגולטור לא מתבלבלים מהעובדות. והאנרגיה הסולארית עודנה מדשדשת במי אפסיים.
הטענה המובלעת בחוסר העשייה היא זו: קידום אנרגיה מן השמש הוא נושא חשוב אבל מורכב מידי. תחום המחייב מעורבות ממשלתית, רגולציה קפדנית, אכיפה מסודרת, סטטוטוריקה החלטית. זהו מאמץ התובע תנועה קצובה, מסונכרנת ואיתנה של הרגולטורים של משק החשמל, של רשות החשמל וחברת החשמל, של משרד האוצר, המשרד להגנת הסביבה והמשרד לאנרגיה ומים, וגם של רשויות מקומיות. אלו שחקנים שלא אוהבים להיכנס יחדיו לאותה המיטה. בינם ובין עצמם הם בני פלוגתא. הרבה אהבה אין שם.
מכל הסיבות הללו, העיסוק באנרגיה סולארית, הן בייצור מרוכז והן בייצור מבוזר לא פופולארי. ולא במקרה. ובתווך? ביטחון האנרגיה של כולנו. אויה.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם