סין מאבדת את גבולות
חופש הפרטיות
במשך שנים חיו הסינים עם מסורת שאינה מקדשת את הפרטיות של התושבים. מקרה של בעל בוגד גרם לשינוי דרמטי בהתנהלות
לפני שהתאבדה, פרסמה האישה באינטרנט את תמונות בעלה ברגעי הבגידה. סינים רבים, שעבורם מוסד המשפחה הוא מעל לכל, הגיבו בזעם. אלפים גידפו את הבעל ברשת והיו שאיתרו את מקום מגוריו וריססו את קירות ביתו בכתובות נאצה.
בצר לו נקט הבעל בצעד חסר תקדים ופנה לבית המשפט. הוא לא הצדיק את הבגידה אבל טען ל"פגיעה בפרטיות". לראשונה עמדה לפתחו של בית משפט סיני עתירה מהסוג הזה ולמרבה ההפתעה הוא פסק לטובת הבעל. ולא זו בלבד אלא שהורה למקניטים ולמגדפים להסיר את נאצותיהם מהרשת ולהתנצל.
מדוע פסק הדין מפתיע? לאו דווקא משום שקשה לפקח על אלפי גולשים, אלא משום שבניגוד למקובל בתרבות המערבית, בתרבות הסינית הזכות לפרטיות אינה עומדת בראש סולם הערכים. למעשה צמצום הפרטיות למינימום הוא אחד מתווי ההיכר של התרבות הסינית, המבדיל אותה מתרבות המערב.
בארצות המערב – בעיקר בארה"ב ואירופה והרבה פחות אצלנו בישראל – קידוש הפרטיות מביא לידי ביטוי את חירותו של האדם ואת תרבות האינדיווידואליזם. הזכות לפרטיות היא זכות יסוד בסיסית בכל משטר דמוקרטי. לעומת זאת, על פי התפיסה הסינית, הסיני הוא כמו "טיפה בים", שאין לה ערך ללא כל הטיפות האחרות. הוא שייך לקולקטיב: לממשלה, למדינה, למקום העבודה ובעבר גם לכפר.
ההבדל המהותי בין המערב לבין סין, בכל הנוגע לתפיסת הזהות העצמית, משתקף היטב בראיונות העבודה. בעוד אנחנו המערביים רגילים 'לזרוק דאווינים' ולהבליט את התכונות האישיות החזקות שלנו, הסינים נוהגים להצטנע ובמקרים רבים להמעיט בערך עצמם. את האולימפיאדה האחרונה ראיתי גם מבעד למסכי הטלוויזיה הסינים, וקל היה להתרשם מהספורטאים הסינים המנצחים, שהתחילו את נאום הניצחון שלהם בתודה למדינה. רק בסופו הם הזכירו את עצמם, אם בכלל.
יתרה מזאת, הסינים מאמינים שצריך לחלוק הכל. הביחד הזה, שבו הפרט נטמע בכלל ומבטל עצמו מפניו, הוא תולדה של מסורת סינית בת אלפי שנים ותרבות קומוניסטית בת עשרות שנים. לכן המילה "פרטיות" גררה בסין קונוטציות שליליות כמו "אנוכיות", "שחצנות" ו"חשאיות". היא נתפסה כסותרת ערכים מקודשים של שיתוף וענווה וכאיום פוטנציאלי על המשטר.
לזר המתגורר בסין קוד "האנטי פרטיות" מזמן לא מעט סיטואציות מוזרות, מביכות ולפעמים גם מרגיזות. לא אחת מצאתי שכנים סינים יושבים בנחת ובשלווה בגינה הפרטית של ביתי בסישאונגבנה מבלי שביקשו את רשותי. על חוזה השכירות של הדירה חתמתי במסעדה, ולתדהמתי גיליתי שמאחורי גבי עומדת חבורת סינים סקרנית, שצופה במחזה בעניין רב. הם לא חשו כמי שדוחפים את האף שלהם לעסקה שלא מעניינם. אחת מידידותי הסיניות, סטודנטית באוניברסיטה, הודתה בפני, כי ביקשה מאימה להפסיק לצייד אותה במזון, כיוון ששותפיה לחדר במעונות מחסלים את האוכל מבלי לבקש את רשותה.
העדר הרגישות לצרכי היחיד יכולה להפוך את המרחב הציבורי בסין לגיהינום עבור מערבי לא מנוסה, ולכן תיירים רבים, המגיעים לסין לטיול קצר, נוטים לפתח אנטגוניזם כלפי דפוסי ההתנהגות הלא מוכרים להם. מי שרגיש לעישון במקומות ציבוריים, למשתנות ציבוריות פתוחות, לאשפה המושלכת על המדרכה ועל רצפת הבניינים, לצעקות קולניות, לריבים וויכוחים בפומבי, לעקיפה בתור וליריקות לכל עבר – מוטב שישקול
ואל תבינו אותי לא נכון. זה לא שהסינים כאלה וולגריים. בניגוד לאמריקאים ולאירופים, החדירה לפרטיות פשוט לא מפריעה להם. חשוב לזכור שהתרבות הסינית צמחה מהכפרים, בזמנים בהם הרגישות החברתית הייתה די פרימיטיבית ותנאי ההיגיינה קשים מאוד. וגם בעיר, מי שגדל במרחב פיזי צפוף לא זקוק ל"ספייס" פיזי ונפשי. הוא פשוט משתלב ונטמע.
זאת ועוד, מה שנתפס במערב כביטוי לחוסר התחשבות נתפס במקור אצל הסינים כביטוי לאכפתיות. כי למשל, אם הסיני שואל אם יש לך בת זוג הוא עושה זאת לא רק מסקרנות אלא גם, ובעצם בעיקר כדי לסייע לך למצוא שידוך. ואם הוא שואל אם אכלת לאחרונה הוא עושה זאת כדי לוודא שאינך רעב. עם זאת, חשוב להדגיש שהיום השאלות האלה הן בעיקר שאלות נימוס רטוריות, ללא ציפייה לתשובות.
ד לעשור הנוכחי עצם המושג "הזכות לפרטיות" לא היה מוכר לסינים. לכן פסק הדין התקדימי בעניין הפרת פרטיותו של הבעל הבוגד סימן שינוי משמעותי המתרחש בסין. הוא ביטא באופן עקיף וישיר צעד קטן נוסף לקראת הפיכתה של סין למערבית יותר ולמעשה גם לדמוקרטית יותר.
דברים ניכרים גם בקודים התנהגותיים שמבצבצים מעל פני השטח – קודים שבעבר לא היו מוכרים בתרבות הסינית. למשל, סטודנטים שמחפשים מגורים עם פחות שותפים (עד היום לפחות שישה בחדר היתה מוסכמה ברוב מעונות הסטודנטים), או כאלה המעדיפים לרכוש מחשבים ניידים אישיים במקום להשתמש בחדר המחשבים המשותף של האוניברסיטה.
כמו במערב, גם בסין תהליך העיור, לצד מהפכת המחשבים והאינטרנט, הופכים את החברה הסינית לאינדיווידואליסטית יותר – חברה שבה לאדם היחיד מתחיל להיווצר מרחב פרטי מוגן. הוא מוגן יותר מההורים, מהחברים, מהממשלה ומקולקטיבים אחרים. הדרישה ההולכת וגדלה לפרטיות גם מחייבת את סין להיפתח יותר להגנות חוקתיות ומוסריות המקובלות במערב.
העלייה בערך האינטימיות (שהיא תרגום של פרטיות) עשויה לסייע לסינים לפרוץ את חומת האטימות הרגשית שהם יצרו לעצמם ביחסים הבינאישיים, שנבנתה במהלך השנים כדי להתמודד עם ההמון המקיף אותם. בהדרגה הם מתחילים לגלות מהי קרבה אמיתית ואת הצורך במגע פיזי אוהב. המרחב הפרטי המוגן עשוי גם לסייע לסינים "לשמור פחות בבטן" ולחשוף יותר רגשות – קודם לעצמם ואחר כך גם לזולת. כלומר להיות פחות שטחיים מהבחינה הפסיכולוגית.
מצד שני, מי שגר בסין מבין שלעליה ברגישות ובצורך במרחב הפרטי יש ויהיו גם מחירים כואבים. סין קוסמת למערביים כמוני, המתגוררים בה, בין השאר משום שדווקא בהעדר מרחב פרטי אתה אף פעם לא מרגיש לבד. גם אצלם, ממש כמו אצלנו בישראל, מרבים להשתמש בכינויים פמיליאריים כמו "אחי" ו"אחותי" כדי להמחיש אחווה ודאגה הדדית.
זאת ועוד, כאשר אדם אינו רגיש למרחב הפרטי הוא גם חסין יותר מפני תנאי מחיה קשים וצפופים. כאשר הוא לא נזקק לברוח למקום מוגן, הוא עמיד יותר מפני עלבונות אישיים. לא במקרה כאשר הסינים מחמיאים או מקניטים אחד את השני באמצעות ביטויים ישירים כגון "שמן", "טיפש", "חתיך" אף אחד מהם לא עושה מזה עניין. ומה שהכי גרוע, העלייה ברגישות לפרטיות מעודדת חמדנות ובזבזנות ולכן גם גובה מהסינים מחירים מוסריים וכלכליים.
צחוק הגורל, שדווקא המערב מתחיל לאחרונה לרופף את גבולות הפרטיות ומעודד אנשים לחשיפה עצמית ולפולשנות רגשית חסרת מעצורים. תוכניות הריאליטי בטלוויזיה ודפי הפייסבוק הופכים למופעי חשפנות נפשית, שבהן הפרטיות והאינטימיות מאבדות משמעות וחשיבות. כך קורה שהמערב מתקרב לסין וסין מתקרבת למערב גם במובן הערכי. ואפרופו פרשת הבעל הבוגד, אפשר לומר (באופן סמלי כמובן), שהבעלים הבוגדים בסין "יקבלו יותר פרטיות", אבל 'המשפחה הסינית' תלך ותתערער, כמו שקורה במשפחות המערביות.
הכתבה פורסמה לראשונה באתר iAsia
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם