שמים את הבנים בראש:
על יום הילדים ביפן
בכל 5 במאי חוגגים היפנים את יום הילדים שמסתמך על מנהגים שהחלו לפני מאות שנים ונחשב ליום שמוקיר את הבנים במשפחה
שורשיו של חג זה עמוקים הרבה יותר מאשר 5 במאי 1984, אז הוכרז כאחד מהחגים הלאומיים. ניתן למצוא אותם בראשיתה של יפן, במאות השביעית והשמינית. מעניין מאוד לעקוב אחר התפתחותו של החג מראשיתו, כמועד בו בוצעו טקסים להרחקת מחלות, דרך אסתטיזציה של טקסי ההיטהרות בקרב האצולה בתקופת היאן (794-1185), הפיכתו ליום חגיגת רוח הקרב של הסמוראים לאחר קריסתה של תרבות היאן ועלייתה של האצולה הלוחמת, ועד הפיכתו ליום חגם של בנים באופן כללי (כפי שה-3 במרץ הוא חגן של הבנות) בתקופת אדו (1600-1868).
מקורו של מועד היום החמישי בחודש החמישי (לפי לוח שנה ירחי-שמשי) הוא בסין העתיקה. כמו מועדים אחרים הגיע ליפן במאות השביעית והשמינית, כשהמדינה הצעירה שאבה בשקיקה את התרבות הסינית. החודש החמישי נקרא "חודש הסוס" ויום הסוס הראשון בחודש כזה נחשב למסוכן במיוחד מבחינת הידבקות במחלות.
לכן, ביום זה התפתחו טקסים שנועדו להרחיק את הרוחות הרעות ולמנוע התפשטות של מחלות. כבר מתחילת המאה השמינית ביפן נחשבו צמחים עם ריח חזק, כמו אירוסים ולענה מצויה כבעלי כוח מטהר, ואנשים הצמידו אותם לגופם ולשיערם וגם אל גגות בתיהם.
בתקופת היאן, הפך היום החמישי בחודש החמישי למועד החשוב ביותר של קיץ (היום החמישי בחודש החמישי לפי הלוח העתיק פתח את עונת הקיץ). אנשי האצולה קישטו את בתיהם בפרחי אירוס, הכינו כדורי מרפא עשויים מקטורת ומקושטים בסרטים צבעוניים ועטו על עצמם מלבושי חג שגם כן קושטו בפרחי אירוס. בנוסף לאלה, בחצר הקיסר התקיימה גם תחרות קשתות רכובה שלאחריה נערך משתה מפואר.
סיי שונגון, אשת חצר בתקופת היאן, מתארת בפירוט את האירועים סביב המועד ביומנה המפורסם ושמה דגש רב על הטקסיות, האסתטיקה והאלגנטיות הסובבת את האירועים. היא מתארת כיצד אנשי האצולה מתחרים ביניהם מי יקשט את מעונו באופן המרשים ביותר ושולחים אחד לשני מתנות, כיצד הצעירים מקשטים את בגדיהם ואת שיערם בפרחים ובסרטים צבעוניים ומשווים את מחלצותיהם לאלה של אחרים.
מבחינתה, זהו אחד המועדים הססגוניים והיפים ביותר בשנה ולא משהו שנושא עמו קונוטציה של מחלות ומגפות, מהן הפעילויות הנהוגות היו אמורות להגן. הדבר נובע מתכתיבי התרבות של התקופה, לפיהם דיון במחלות או בדברים לא נעימים נחשב לוולגרי, וכל
הקיץ ביפן מתאפיין בגשמי מונסון כבדים בחלקו הראשון ובחום קיצוני בחלקו השני, לכן זו הייתה למעשה תקופה קשה ומועדת למחלות ומגפות, והטקסים שבוצעו בתחילת הקיץ ובמהלכו, אסטטיים ככל שיהיו, נועדו לספק הגנה מפני הרעות האלה. לוח השנה של אצולת היאן נבנה סביב טקסים ומועדים שנתיים שלרוב היו קשורים למניעת מחלות ואסונות למיניהם הקשורים לעונות שנה, אך הביטוי החיצוני שלהם נבנה סביב אסתטיזציה של הטבע והפיכתו לחלק מהתרבות האלגנטית.
עם קריסתה של תרבות היאן ועליית תרבות הלוחמים מסוף המאה ה-12 ואילך, השתנה גם צביונו וביטויו של המועד. מתקופת קמקורה (1185-1333), היום החמישי בחודש החמישי, בנוסף לאספקט של היטהרות והגנה מפני מחלות, החל לקבל הקשר של חגיגת האומץ והגבורה של הלוחמים. המילה אירוס היא בעלת צליל זהה למילה שתרגומה המילולי הוא "כיבוד עוז רוח הלוחמים", וכך הפך המועד ליום בקשת שלומם, בריאותם והצלחתם של לוחמים וליום בו הלוחמים הצעירים הציגו את יכולות הלחימה שלהם.
תקופת אדו, בה קרנה של האצולה העתיקה שקע לחלוטין והמדינה נוהלה תחת שלטון צבאי של משפחת טוקוגאווה, הביאה עמה יציבות, שלום ופריחה תרבותית עירונית. החגים והמועדים שבעבר צוינו בקרב האצולה הפכו לנחלתם של סוחרים ואומנים שהתגוררו בערים הגדולות, כמו אדו (היום טוקיו) ואוסקה.
אנשי העיר פיתחו תרבות פנאי עשירה שכללה, בין היתר, ניכוס, פיתוח ולעיתים עיוות של מנהגי האצולה העתיקים. זו גם התקופה בה הכריזו השלטונות על החמישי של החודש החמישי כאחד מ"חמשת המועדים העונתיים" הרשמיים (ארבעת המועדים הנותרים היו 7.1, 3.3, 7.7, 9.9) וצביונו כיום של בנים התבסס.
כמו אצולת היאן בעבר, קישטו אנשי העיר הפשוטים את בגדיהם ואת בתיהם בפרחי אירוס, ובנוסף גם פיתחו מנהגים חדשים, כמו המנהג של שתיית יין אירוס ורחיצה באמבט עם פרחי אירוס. אך העירוניים חיקו לא רק את התרבות של האצולה העתיקה, אלא גם את התרבות של אצולת הסמוראים – האצולה החדשה.
במשפחות הסמוראים היה נהוג ביום זה להציג על גדר האחוזה דגלים עם סמל המשפחה וגם שריונות, קסדות ופרטי לוחמה שונים כסמלים לכוח של המשפחה. בהמשך החלו משפחות הסמוראים, שכבר לא היו לוחמים בפועל אלא פקידים במנגנון הביורוקרטי של שלטון טוקוגאווה, להציג בובות הלבושות בכל הפאר וההדר הלוחמני.
אנשי העיר, שלא הורשו לרכוש את פרטי הלוחמה, החלו להכין בובות לוחמים מנייר ולהציגן. בשיא פריחתה התרבותית של תקופת אדו, (תקופת גנרוקו, 1688-1704) המנהג של הצגת הבובות עבר מהחוץ אל הפנים, מה שהביא לכך שגם אנשי העיר, שלא יכלו על פי החוק להציג את עושרם בפרהסיה, יכלו כעת להציב בבתיהם בובות עטויות שריון וקסדות מפוארים.
סממן נוסף של החג הוא דגלי הקרפיון, וגם כאן אפשר לראות כיצד המנהגים של אצולת הסמוראים חלחלו אל העם. כשנולד בן במשפחת השוגון, היה מקובל להניף את דגל המשפחה עם סרטים בחמישה צבעים: אדום, כחול, צהוב, לבן ושחור. המנהג התפשט גם למשפחות הסמוראים האחרות ודגל כזה הפך לסמל של לידת בן במשפחה.
במקביל, בקרב אנשי העיר נולד הרעיון להשתמש בקרפיון, שהיה ידוע כסמל של התמדה והצלחה בחיים, בתור דגל, בדומה לדגל המשפחה של משפחות הסמוראים. המקור לתפיסת הקרפיון כסמל להתמדה והצלחה היא אגדה סינית עתיקה על קרפיון שהפך לדרקון. דגי הקרפיון ידועים בכך ששוחים נגד הזרם, אך העוצמה של המפלים בנהר הצהוב היא כה חזקה שאפילו דגי הקרפיון יתקשו לשחות שם. הקרפיון שיצליח להתגבר ולקפוץ במעלה המפל ימריא לשמיים כדרקון, מספרת האגדה. לפיכך היה קרפיון סמל ראוי לגבורה, עוצמה והתמדה של הבנים ולתקווה להצלחתם בחיים.
בתקופת אדו הקרפיון שהונף היה בצבע שחור, בתקופת מייג'י נוסף לו קרפיון אדום כזוג ומשנות החמישים של המאה ה-20 הופיע גם קרפיון כחול, כך ששלושת הקרפיונים סימלו משפחה. אפשר לראות בהוספת הקרפיונים גם שינוי בערכים של החברה, שהחלה לתפוס את המשפחה הגרעינית "אבא, אמא, ילד" כיחידה חשובה.
לאחרונה אפשר לראות קרפיונים בצבעים נוספים, כמו ירוק וכתום, שנועדו לסמל את הבנים הנוספים במשפחה, ובמשפחות מסוימות בוחרים להניף קרפיון גם עבור בנות המשפחה (אולי יש כאן שוב סימן לשינוי בערכים בחברה היפנית, שמוכנה ליחס כוח התמדה וגבורה גם לבנות).
כמו לכל חג, גם מועד זה מתאפיין במאכלי חג מיוחדים לו, הכוללים עוגיות אורז מוארכות עטופות בעלי במבוק, צ'ימאקי, ועוגיות מוצ'י (עשויות מאורז כתוש) עטופות בעלי אלון, קאשיווה-מוצ'י. קאשיווה-מוצ'י הוא מאכל שהופיע בהקשר של יום הבנים רק במאה 18, כמשהו ייחודי באזור של העיר אדו והוא עדיין פופולארי יותר באזור קאנטו המזרחי מאשר באזור קנסאי המערבי, בעוד שלצ'ימאקי שורשים עמוקים יותר.
צ'ימאקי הוא מאכל שהגיע מסין יחד עם המנהגים האחרים של היום החמישי בחודש החמישי. הסיפור של המאכל קשור לאחד המשוררים הראשונים והמפורסמים של סין, צ'וּ יֵן (340-277 לפני הספירה) ששירת בחצרו של מלך צ'וּ חוּואַי ווַנג של ממלכת צ'וּ בתקופת המדינות הלוחמות.
הוא היה אדם בעל חוש צדק מפותח וניסה להזהיר את השליט מפני סכנה האורבת למדינתם מצד מדינת צ'ין, אך אנשי חצר אחרים קינאו במעמדו ורקמו נגדו מזימה שבסופו של דבר הביאה להגלייתו. כשבמהלך גלותו נודע לו שבירת מדינתו נכבשה על ידי מדינת צ'ין, לא יכל צ'וּ יֵן לשאת זאת והתאבד בטביעה בנהר מילוּאוֹ.
כשהבינו אנשים שלא יצליחו להצילו, החלו לתופף בתופים ולזרוק אורז לתוך הנהר, גם כמנחה לנשמתו של המשורר וגם כדי להרחיק מגופתו את הדגים. אך דרקון רשע אכל את המנחות שלהם לפני שאלה הספיקו להגיע אל צ'וּ יֵן.
לכן האנשים החליטו לעטוף את האורז בעלי עץ אזדרכת, שאינם אהובים על הדרקון, ולכרוך סביב חוטים בחמשת צבעי המזל (אדום, כחול, צהוב, שחור ולבן). הם זרקו את החבילות האלה לנהר והמנחה הגיעה בהצלחה אל המשורר. עלי האזדרכת הוחלפו בבמבוק או בקנים, אך המנהג נותר גם בסין וגם ביפן.
האם יפנים רבים יודעים שהם אוכלים מאכל לזכרו של המשורר הסיני צ'וּ יֵן? רוב הסיכויים שלא. האם יפנים רבים יודעים שהקישוט של אירוסים מגיע מהמנהג הסיני העתיק של איסוף עשבים להרחקת רוחות רעות ומחלות? כנראה שגם לא. אבל האם ישראלים רבים יודעים מדוע מסובבים סביבון ואוכלים סופגנייה בחנוכה? גם כאן, סביר להניח שלא. מנהגים הולכים ומשתנים בהתאם לחברה בה הם מתקיימים ושאת צרכיה הם משרתים.
כך מנהג של היטהרות ריטואלית נוכח סכנה של מגפות הפך לחג של בנים. בחברה המודרנית הבנים, הגברים של העתיד, הם אלה שאמורים להגן על החברה מפני כל הרעות החולות, הם אלה שיהיו ראשי משפחות, פוליטיקאים וקברניטי הכלכלה, ולכן לשלומם והצלחתם בחיים יש לדאוג יותר מכל.
אירית ויינברג היא בוגרת אוניברסיטת תל אביב בלימודי מזרח אסיה וספרות אנגלית. בעבר עסקה במחקר ספרות בין-תחומית, ספרות יפנית עכשווית, מיתולוגיה יפנית, שימושים באגדות עם וסיפורי מיתולוגיה בספרות מודרנית, מגדר וזהות בספרות. הכתבה פורסמה לראשונה באתר iAsia.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם