החלילן מהמלין
מייסד "דה מארקר", גיא רולניק, מטפטף את האג'נדה ואת תובנותיו בתדרוכים של עורכיו. כיצד אלה ההולכים אחריו כעכברים מקדמים באמת את חופש העיתונות?
העיתון עם האג'נדה הוביל בחמש השנים האחרונות, בשם סדר היום שנראה בעיניו נכון, שלל מסעות צלב פיננסיים. חלק מעמדותיו קודמו באמצעות הפעלת לחץ לא מתון על שרים וחברי כנסת בשיטות הגובלות בסחטנות. ואולם לא אחת פספס העיתון, והמציאות בשטח הייתה שונה מהתוכניות שטווה.
כמה דוגמאות: "ועדת בכר" שפעלה תחת לחץ ברוטלי על ח"כים מעיתון האג'נדה העבירה את ניהול חסכונות הגמל וההשתלמות מהבנקים לגופים המוסדיים שרכשו איגרות חוב של קבוצות עסקיות בראשות יצחק תשובה, נוחי דנקנר, יוסי מימן, אילן בן דב, עידן עופר ואחרים. הקלות הבלתי נסבלת של הזרמת הכספים לטייקונים התאפשרה בחסותו של "דה מארקר".
היום מטיפים העיתונאים שלו מוסר למוסדיים על חוסר אחריותם בקניית האג"ח של אלה המכונים "טייקונים", ובאותה נשימה מסרבים להודות בהמלצת הקנייה השגויה ששיגרו לדוח בכר. סאגה דומה חזרה על עצמה בוועדת התחרותיות/ריכוזיות. גם כאן הופעל לחץ בוטה שכלל שיגור מכתבים, פגישות תדרוך עם חברי כנסת וניסוח מניפסטים לאנשי המחאה החברתית - הכל כדי לקדם את האג'נדה תוך רמיסת כללי האתיקה.
אין שום קשר, בוודאי לא מיידי, לתוצאות ועדת התחרות שהוקמה במקור גם כדי להביא לירידת מחירי מוצרי המזון, הדלק או כל מוצר צריכה אחר. הבעיה עם העיתון לאנשים חושבים הינה תמיד שהטפות המוסר שלהם קורסות עם הגעתם לד' אמותיהם. יש הבדל בינם לבין מה שהם מטיפים לאחרים.
העיתון שמטיף נגד ריכוזיות הוא העיתון הכי ריכוזי מבחינת מגוון הדעות וקו המחשבה האחיד של כותביו. אנשי "דה מארקר" כבר התנצלו פומבית בפני יצחק תשובה על שטעו והטילו ספק
"דה מארקר", שדוגל בעיתונות אשר פועלת על סמך מודלים עסקיים, נקלע לקשיים לאחר שבנק הפועלים סירב להמשיך לממנו. הוא ניצל בין השאר בזכות תוכנית הבראה שהופעלה מול בנק לאומי לאחר שאוליגרך רוסי הזרים את כספו המפוקפק.
עיתון המטיף לעיתונות נקייה היה מסרב בכל תוקף לקבל כסף מאוליגרך רוסי הנדרש ברוסיה באשמת רצח, עם כל ההבנה למצבו הקשה.
לאחר ההשקעה בעיתון ערך עמוס שוקן, מו"ל "הארץ", במלון דן בתל אביב קבלת פנים עסקית למשקיע החדש ליאוניד נבזלין שהכניס לעיתון 140 מיליון שקל.
שוקן גם לא נמנע מקבלת כספים מחברת מו"לות גרמנית שנחשדה בקשרים עם השלטון הנאצי. אלא שכל אלה מתגמדים בהשוואה לעיסוק האובססיבי ב"מעריב".
בעיתון של האוליגרך מנצלים את העובדה שהמדובר בחברה ציבורית שדוחותיה פומביים. זה עדיין לא מעניק סיבה לסיקור העיתון בצורה חסרת פרופורציה ולא הוגנת לחלוטין. "מעריב" אינו קונצרן ענק. היחס המיוחד שהוא מקבל מוסבר גם בידיים הלא נקיות של אנשי "דה מארקר".
"מעריב" וכותב שורות אלה תבעו בבית המשפט את אתר "דה מארקר" ואת אנשיו בגין העתקת מאות כתבות. לאחר כמעט עשור של התדיינויות יינתן פסק הדין במרוצת השבועות הקרובים. לו ב"דה מארקר" היו מיישמים את הנורמות שהם מטיפים לאחרים, כותביו היו חייבים לתת גילוי נאות לתביעה.
ל"דה מארקר" הייתה סיבה נוספת לתחזק לאורך השנים את הקשיים של "מעריב". לפני שלוש שנים ניסה סגן המו"ל לקדם את הפצת "דה מארקר" למנויי "מעריב" במחיר חיסול מגזין "עסקים". זה לא עבד. "הארץ" היה שמח לרכוש את מנויי "מעריב" במכירת חיסול, אבל הוא צריך להתאפק.
חזרה למכון לדמוקרטיה. נשיא המכון לדמוקרטיה התריע על בעיית האתיקה ב"דה מארקר". מבחינתי , מדובר בבעיה חריפה ועקרונית יותר של חופש העיתונות. מייסד "דה מארקר", גיא רולניק, מטפטף את האג'נדה ואת תובנותיו בתדרוכים שוטפים של עורכיו. כיצד אלה ההולכים אחריו כעכברים בסיפור "החלילן מהמלין" מקדמים באמת את חופש העיתונות?
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם