תקשורת עוינת
האלימות העיתונאית השיטתית הפכה את "דה מארקר" מעיתון כלכלי חשוב ומקובל לביטאון של שנאה ושל רדיפה שיטתית
צרתנו היא צרת כל העיתונים בישראל כולם. כולם מפסידים, כולם לוטשים עיניהם אל טבלאות האקסל ומנסים להבין איך לעזאזל נחלצים מהמצב הזה. כשאנו קוראים על גל קיצוצים בעיתון "הארץ" ובמוסף "דה מארקר", לבנו יוצא אל אחינו שם, כי אחרי הכל, במלחמה כמו במלחמה: כולנו באותה סירה.
אין טובים ואין רעים, אין כאלה שיש להם הצדקה וזכות קיום ותוקף ולגיטימיות, ואין כאלה שמנגד נגועים בצרעת. כולנו עובדים במקצוע העיתונות, כולנו נאבקים בים השוצף הזה, מנסים להילחם בגלים המתגבהים ולחלץ את מרבית המלחים שאפשר לחלץ מסכנת הטביעה. זה לא סוד. זו אינה חשיפה עיתונאית - כולנו, כולל עובדי "דה מארקר", נלחמים באותו טייפון הפכפך ומשדרים אותו אס-או-אס של מצוקה לכל ספינה שנמצאת בקרבת מקום בתקווה שזו תושיע את נפשותינו.
והנה, מנגד, בשעה ש-2,000 אנשים מתהפכים במיטותיהם בלילות, מתקשים לעצום את עיניהם, מסויטים מדאגה לגורלם, עומד עיתון אחד (יותר נכון מוסף אחד, שכן "הארץ" נוהג בהגינות בשעה זו), "דה מארקר" שמו, וקורא ללא כחל ושרק לסגירת מקום העבודה שלנו, לשליחת כולנו אל הרחוב ואל לשכת התעסוקה.
הלשון, כמובן, כמו עניינית, כמו עיתונאית, אך היא רחוקה מעיתונות מרחק חתימת ישראל על הסכם שלום עם כל שכנותיה במהלך החודש הקרוב. ל"מעריב", הם טוענים, אין זכות קיום עסקית בשעה שמצבם הפיננסי גרוע לא פחות, וכנראה יותר, מזה של העיתון. "מעריב", הם טוענים, צריך להיסגר.
אפשר שכך. אני סובר שלא. טיפוס סנטימנטלי שכמותי: לא מאמין במספרים ובמילים. מאמין באנשים.
דבר אחד הם מסתירים מעיני קוראיהם: את המשטמה שהם רוחשים לבעל השליטה בעיתון הזה; את האלימות העיתונאית השיטתית שהפכה אותם מעיתון כלכלי חשוב ומקובל לביטאון של שנאה, של רדיפה שיטתית, עקבית, אובססיבית, שחרגה מזמן מהגבולות העיתונאיים המקובלים על בעלי השליטה בעיתון "מעריב".
הנחת היסוד של מי שעומד בראש "דה מארקר" היא שסגירת "מעריב" תביא להושעת "הארץ". אפס כי הוא מבין בכלכלה פחות ממה שהוא חושב - מצבו של "הארץ" גרוע מאוד, וסגירת "מעריב", גם אם מחר בבוקר, לא תושיע אותו. אולי רק
במשבר הזה כולנו יחד. להוציא אחד, כאמור: "דה מארקר". אבל האמת צריכה להיאמר והיא שחופש העיתונות וריבוי הדעות ומגוון הפרשנויות והקולות וההוגנות בכיסוי בולטים לאין ערוך ב"מעריב" לעומת הנהוג ב"דה מארקר" בשנתיים האחרונות.
מלחמת החורמה, שלא לומר ונדטה אישית, שמנהל המוסף הכלכלי המפואר הזה - שהתכבדתי בעבר והתגאיתי לכתוב בו טור - נגד בעלי העיתון הזה, גלשה לשוליים הגרוטסקיים של המקצוע עד לאזורים שבהם העיתונות מתרוקנת מתוכן.
אמנם, אין זו שעתה היפה של העיתונות בישראל. השמחה לאיד, הששון שבו איש ממהר להספיד את רעהו, לקבור את אחיו ולצהול בנפול חברו למקצוע מלמדים את כל הצופים מהצד שיעור מעניין על טבע האדם ועל טבע העיתונאי.
מלחמות עיתונאים, יריבויות עסקיות ותחרויות בין מוציאים לאור הן חלק מהתחום האינטנסיבי הזה, אולם נדמה היה, עד העת האחרונה, כי גם למלחמות האלה יש כללים: איזו הגינות אנושית בסיסית, טבולה בטפטוף חמלה ובהכרה כי כולנו עשויים מאותה רקמה אנושית חיה, גם אם אנו לובשים מדים של קבוצות אחרות.
בחודשים האחרונים, ואתמול בפרט, הוציא את עצמו "דה מארקר" מחברת העיתונים הלגיטימיים כשזמם על נבלתו המשוערת של אחר. גוף חי ונושם וגאה שמפרנס 2,000 משפחות בישראל. זה היה מעשה שלא רק אינו נאה לעיתון, אלא אינו יאה לאדם.
אני מבטיח כי בשעה שעשרות רבות מחבריי למקצוע מבית "הארץ" ו"דה מארקר" יתהלכו כעיוורים, מבוהלים, עת מטה לחמם נשבר, אתמוך בהם בפה מלא. בכתב ובקול ובגוף ובהפגנה. לא מכיוון שאני צדיק גדול. פשוט מכיוון שגם במלחמה, אני משתדל להישאר בן אדם.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם