ג'וב סוף הדרך: 5 שנים בבית מעריב

גם היום, כשלא ברור מה יעלה בגורל האתר אותו אתם קוראים, קשה שלא להודות שנהניתי כמעט מכל רגע במהלך העבודה שלי כעורך ספורט

דודי ליפט | 11/9/2012 15:55

תגיות: מעריב

כמה חודשים אחרי שהתקבלתי לעבודה ב-nrg ספורט נכחתי בישיבת המערכת הראשונה שלי. "ישיבת מערכת". נשמע מפוצץ, לא? חדר אפוף עשן סיגריות, עורך ראשי גדול מימדים שצורח על כולם וחבורה של אנשים לבושים כולם בחולצות של בארסה וריאל (ובעיקר הפועל. התקשורת אדומה) שזורקים כותרות שנונות לחלל האוויר.

איפה. שבעה-שמונה חבר'ה עם כפכפים, שניים בכלל יושבים על השולחן, וכולם מנסים למצוא רעיונות לסיכום שנת 2007 בספורט ולא ממש מצליחים. אחרי שחילקנו בינינו תחומי כתיבה (אני זכיתי לפטור מפאת צעירותי) ביקש אורי דגון, היום עורך אתר ערוץ הספורט, שנישאר עוד שנייה. סיפר שיש דיבורים על איחוד מערכות בין העיתון ובין האתר. שיכול להיות שהרבה יילכו הביתה. ושהוא עוזב.

בסוף כל הדברים האלה, שהשאירו את כולנו די בהלם, הוא אמר משפט שנצרב בתודעתי לתמיד. "בתכל'ס", סיכם את השיחה בה ביקש מכולנו להמשיך לגלות רצינות ולהפסיק לעשות שכונה, "כל אחד שיעבור פה למטה, ברחוב, יהיה מוכן להתחלף אתכם".

חמש שנים אחר כך, כשגורל כל המערכת הזו שנקראת "מעריב", או "nrg", או פשוט "העבודה שלי" תלוי באוויר – אני עדיין מוצא את עצמי נזכר באותו משפט ומהנהן בהסכמה. אחרי הכל, משלמים לי בשביל לראות ולכתוב על ספורט. מי אני שאתלונן?

עם השנים עברתי יחד עם עובדי מעריב (שרובם כבר התחלפו, ואפילו יותר מפעם אחת. או פעמיים) פחות או יותר את כל סוגי הטלטלות האפשריות. קיצוץ רוחבי בשכר. צ'ק. פיטורים. צ'ק. איחוד מערכות עם העיתון. צ'ק. קיצוץ כתבים. קיצוץ עורכים. קיצוץ מחשבים. צ'ק. צ'ק. צ'ק.

ובכל זאת, למרות כל הדברים שאתם חושבים עכשיו על מקום העבודה שלי, כמעט אף פעם לא הרגשתי צורך אמיתי ועמוק להתלונן על העבודה שלי. לשבור את הכלים. לצעוק. להתפטר. לא חשתי הוגן עם עצמי לבוא למישהו שמעביר בקושי את הזמן מיום ראשון עד יום חמישי, תשע בבוקר עד חמש, ולבכות לו שנמאס

לי לעשות כתבות סיכום של ליגת האלופות, או לכתוב איזה טור על מכבי חיפה. אהבתי את העבודה שלי, ואהבתי לעשות אותה כאן.

גם כעת, יומיים אחרי הפרצופים שעשו לי בבנק על הסכום הזעום שהפקדתי שם (שליש משכורת, אם אתם לא מעודכנים במה שקורה במעריב), עדיין קשה לי לעשות פרצוף כועס לעבר המקום הזה. למרות שאני לא יודע מה קורה עם שאר הכסף. למרות הפנסיה שלאיש לא ברור עלה בגורלה. למרות פיצויי הפיטורים שלא בטוח שאקבל. למרות שכבר שנתיים אנחנו עושים פה אתר עם מחצית מכוח האדם שיש במקומות אחרים.

קשה לי לכעוס, כי גם אם הרומן הזה ייגמר בטריקת דלת, עדיין אסתכל אחורה בגעגוע ואגיד למי שיסכים לשמוע: "נהניתי לעבוד שם". תחשבו על זה. לשבת על כיסא העורך. להחליט מה חשוב, לבחור כותרת, למצוא תמונה. להקליד טקסט של מנחם כהן. לעדכן בזמן אמת שגרנט פוטר מצ'לסי. מפורטסמות'. ווסטהאם. פרטיזן.

לנסח בלב שבור ובגרון חנוק כתבת אליפות של הפועל ת"א אחרי הגול של זהבי בדקה האחרונה. לכתוב "הפועל חולון אלופה". להיפרד מאבי כהן וממוני פנאן ומרלף קליין. להעלות אייטמים לפייסבוק. להיקרע מצחוק על הטוקבקים שאנשים כותבים. לראות את כל הקומה מצטופפת מול הטלוויזיה בדקות האחרונות של סיטי נגד ק.פ.ר ועפה באוויר כשאגוארו מבקיע.

לעבוד עם כתבים שכשהיית ילד היית רץ לעיתון כל ראשון בבוקר כדי לקרוא אותם. לבקש ידיעה מיונתן הללי. לקבל פרטים היסטוריים מגניבים מרון עמיקם. לתת כותרת לטור של אביעד פוהורילס. להתווכח עם ניר שועלי. לראות את השם שלך באתר אחרי טור שכתבת ולשמוח על כל טוקבקיסט שקורא לך אידיוט.

זו היתה העבודה ב-nrg בשבילי. יום יום, כמעט חמש שנים. יש מצב שבעוד כמה ימים או שבועות יסגרו פה את השאלטר וישלחו את כולנו לרחוב כשרק עורנו לגופנו. ועדיין. בחמש השנים האחרונות קיבלתי כסף על לראות ולכתוב ספורט. תראו לי אחד שלא היה מתחלף איתי.