עדיין יש חיים
אתמול בהפגנה פגשתי את הסטודנטים שלי וחשתי אחריות לאכזבה שלהם. "מעריב" שלנו זקן, מוכה וחבול, אבל עובדיו אינם גזע כרות
כשאתה בסיטואציה הזאת המוח עובר למצב קונכייתי. אתה מתעד את ההבעה, את הזיעה, את הבל ההמון. מתי יש לך זמן לחשוב איפה אתה בסיפור הזה? האם העיתונאי בעל העט הנחרץ שלידי חושב על עצמו במקום הזה, במצב הזה, בעוד 30 ,20 שנה? סביר להניח שהוא נוהג כמוני בכל 40 שנותיי בעיתונות: רץ, מעביר, ממתין לראות אם זה בעמוד הראשון, עם הכותרת שנבחרה.
ומה באמת עם אותם עובדי פניציה? הם איכשהו יסתדרו, עובדי פניציה. מעבר לגשר אני פוגש את ליאור. פעם היה סטודנט שלי. בשבת שחלפה, כשהגראד עשה עוד וויקנד בנתיבות ובבאר שבע, הוא התרוצץ בשטח. ליאור לא אומר לי, אבל אני מרגיש איזו אחריות לאכזבה שלו. וגם לשניים אחרים שלי. תומר הג'ינג'י היה תלמיד שאפתן ואידיאליסט. האם הימים האלה הולכים לשבור אותו?
ויובל חובש בנדנת "מעריב" והוא חבר בוועד. היום הוא כבר יודע שיעור שמעולם לא לימדתי: יש הרבה כאב לב במקצוע הזה. בימים האחרונים יוצא לי לחשוב הרבה על "העץ הנדיב" מאת של סילברסטין. אתם יודעים, אותו עץ שכל פעם תרם חלק מגופו העצי כדי לשמח את הילד שחסה בצלו. הפעם אנחנו עיתונאי "מעריב" בתפקיד העץ.
ב15- השנים שחלפו, ואולי יותר, אנחנו עובדים כשעננה מעל ראשינו. אבל יש תקווה, אמרו תמיד. אם רק נתהדק, נתכווץ, נצטמצם, נתכנס, יהיה ממש בסדר. "אני רוצה קצת כסף, אתה יכול לתת לי קצת כסף"? שואל הילד את העץ. "אני מצטער," אומר העץ, "אבל אין לי כסף, יש לי רק עלים ותפוחים. קח את התפוחים שלי, ילד, תמכור אותם בעיר, כך יהיה לך כסף ותהיה מאושר."
וגם לנו, העץ, אין כסף. אבל אנחנו נותנים לילד "מעריב." שיהיה מאושר, שיגדל ובעיקר שיישאר. פעם עשרה אחוזים, פעם .15 ועם כל קיצוץ בענפים עדיין מתנגנת איזו מנגינה אופטימית. אולי הפעם? וכל קיצוץ מביא איתו דבוקה חדשה של מושיעים. הם היו במקומות שעשו את זה, הם יראו לנו איך עושים את זה - ואנחנו מאמינים. איזו חדוות קרב מטופשת שוב מפעמת במסדרונות.
אבל בתוך חודשים המסדרונות משמימים והמושיעים נעלמים. פוגשים את התחנה הבאה בחייהם כשלצדם חשבונות ורודי לחיים שמומנו באדיבותנו. כי מעולם לא היו מעטים כל כך חייבים הרבה כל כך לרבים כל כך. אין ספק שבהפגנה אתמול היה זעם. אבל הוא בשלב הפעפוע. הוא צריך עדיין לגדול.
כשצעדתי עם עובדי הרכבת מכיכר הרפובליקה לכיכר הבסטיליה בפריז רעד האספלט. אתמול זה עדיין לא קרה. הייתה נוכחות משובבת נפש, אבל הפיוזים עדיין לא התעופפו. אני חושב שמה שהטריף את האנשים זה הקטע המדובר
"לנקות," בלשון הכלכלית, את הבניין מאנשיו. לבטל להם את הוותק, את השנים הארוכות. כאילו מעולם לא שכתבנו, לא ערכנו, לא כתבנו, לא רצנו לשולי הארץ להביא את הסיפור. לא יודע אם אני מצליח להבהיר את התחושה, אבל זה כאילו שמוחקים ממך את עברך. את בינת שנותיך המצטברות. מותירים אותך ללא תעודת זהות מקצועית. טבולה ראסה.
ואחרי כל המילים האלה "העץ הנדיב" הוא סיפור על אהבה. טוטאלית, עיקשת, ללא תנאי. בסופו הילד כבר זקן ואומר: "אני לא צריך הרבה עכשיו, רק מקום שקט לשבת ולנוח, אני עייף מאוד." "אם כך," אמר העץ וזקף את עצמו כמה שרק הצליח, "אם כך, גזע כרות זקן הוא כן טוב בשביל לשבת ולנוח. בוא, ילד, שב לך ותנוח." והילד ישב והעץ היה מאושר.
"מעריב" שלנו אמנם זקן, מוכה וחבול, אבל עובדיו אינם גזע כרות. יש עדיין חיים בעיתון שלנו. תנו לנו לגלות אותם.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם