שש ביש
חשבתי שאני מוחמד עלי של השש-בש. אז חשבתי
ניקח למשל את תחום הזיונים. במשך שנים הבהרתי לכל בחורה עם איזה גבר כושל יש לה עסק, וחיסלתי מבעוד מועד כל ציפייה שהייתה עלולה לצוץ. ומכאן כמובן יכולתי רק להפתיע. העיקר שלא יגידו עלי שאני לא מסונכרן עם המציאות.
מה שאהבתי בכל העניין היה שממש בלי שהתכוונתי לכך יצרתי רושם של מישהו מאוד מתקדם מבחינת התפיסה העצמית שלו, שלא מפחד להודות בפגמיו, אשף של מודעות עצמית. התגובות שקיבלתי היו תמיד מהסוג של: "וואו, זה פשוט מדהים שאתה מצליח ככה להתנתק מהאגו שלך" (במיוחד מנשים). אבל האמת היא שלא הייתי מתקדם משום בחינה ולא התנתקתי מכלום, הייתי בעיקר מבוהל מעשרות הפעמים ביום ששמעתי בראשי את המשפט "אתה אפס גמור" והאמנתי בו. ומרוב בהלה החלטתי שהדרך היחידה להתמודד תהיה פשוט להצהיר מראש על הכישלון שהנני.
עד היום, אם תבקשו ממני, נניח, לבשל משהו, מיד אצהיר בפניכם שהכישרון הגסטרונומי שלי מוגבל ל"חימום במיקרו". אם תציעו לי לשחק כדורגל - אגיד לכם, לא תודה, אני אסון ספורטיבי, ובכלל אני מעדיף לשחק בכדורים שניתנו לי על ידי רוקח.
חוץ משש-בש. בשש-בש תמיד חשבתי שאני ממש טוב. ולא התביישתי להכריז על כך. תמיד ידעתי להתמצא על לוח הששבש, ונדמה גם שהקוביות תמיד חיבבו אותי. ידעתי יריבים רבים, ואני גאה לדווח שאת רובם ניצחתי, הבסתי, קרעתי, הכנעתי, ואת חלקם אפילו אפשר להגיד שהשפלתי. דרך התסכול על פניהם של יריבי הבנתי שאני די טוב במשחק.
אני מודה שלא מיד הייתי שחקן טוב. זה היה תהליך הדרגתי של שנים, שבמהלכן השתפרתי ונחשפתי לטקטיקות שונות. לקח לי זמן ללמוד להביט על לוח השש-בש ולהבין את המשחק לעומקו.
שש-בש הוא משחק הרבה יותר אסטרטגי ממה שנהוג לחשוב. בעיני החוכמה האמיתית של המשחק היא להיות עקבי. אם החלטת בתחילת המשחק לשחק בסגנון מסוים, עליך להתמיד ולא לשכוח את זה במהלך כל המשחק. העקביות והאידאולוגיה השש-בשית שלך הן הנכסים החשובים ביותר שלך כשחקן. על הקיר בכניסה שלט גדול מכריז: "טפאלה מארח: טורניר השש-בש של בלנטיינ'ס". הטפאלה הוא בר שכונתי ברחוב קינג ג'ורג' בתל אביב. בלנטיינ'ס הוא ויסקי שבימי האלכוהול שלי דווקא מאוד אהבתי. וטורניר השש-בש הוא הסיבה שבגללה הגעתי.
שבת בצהריים ואני כאן עם אורן, חבר קרוב שלי, שגם הוא חובב שש-בש גדול. אנחנו נרשמים, וכל אחד מאיתנו מקבל פתק עם השם שלו, שאותו הוא מדביק לחולצה, ושולחן בו יישחק. אני מקבל את שולחן 7, הוא את 8.
בשולחן 7 אני פוגש את היריב שלי. קוראים לו גיא והוא בן 37. הוא יושב מולי במכנסיים מחויטים אפורים, חולצה מכופתרת ורודה ומפוספסת וכפכפים צהובים. אי אפשר לא להעריץ את הצבעוניות שהוא מביא איתו. הלוואי שלי היה אומץ לבוא לבוש ככה. מאחר שאני מפחד שיגידו עלי שאני שוויצר שחושב שהוא מישהו שהוא לא, אני תמיד נמנע מלהתלבש בצבעוניות ושומר על הופעה סולידית של ג'ינס וטי-שירט. מינימום פוזה, מקסימום מודעות. רק שלא יגידו שאני לא מסונכרן עם המציאות.
עכשיו מגיע אחד המארגנים של הטורניר ויוצא עם מגפון לאזור שבו נמצאים כל השחקנים שנרשמו לטורניר (יש במקום בערך 50 שחקנים). הוא מסביר את החוקים: הראשון שמגיע לשתי נקודות מנצח. ניצחון רגיל שווה נקודה אחת, וניצחון "מארס" שווה שתי נקודות. יש לך שתי אפשרויות לעלות לסיבוב הבא: לנצח פעם אחת במארס או לנצח פעמיים ניצחון רגיל.
איור: אשר
"צאו לדרך", אומר האיש מאחורי המגפון ורעש גלגולי הקוביות נשמע מכל עבר. אני מתחיל לשחק ומהר מאוד מגלה שניצב מולי שחקן שהטקטיקה הטובה ביותר תהיה לשחק נגדו בסגנון "פתוח". זו טקטיקה שהעיקרון שלה פשוט: לאכול ליריב שחקנים בלי חשבון ובאופן כללי לייצר תוהו ובוהו על הלוח שיגרום לו לכזה בלגן מחשבתי, שהוא אפילו לא ישים לב איך אט-אט אתה סוגר אותו בבית שלך.
תוך פחות מחמש דקות אני מנצח במשחק במארס מסחרר ועולה לסיבוב הבא. אני לוחץ את ידו של היריב הצבעוני שלי והולך בראש מורם, בפוזה של בובי פישר הישראלי, אל המארגן להודיע לו שאני המנצח בסיבוב. לאורן, שלא הצליח לעלות לסיבוב הבא, אני אומר: "אתה יודע, לפעמים אני ממש נפעם מהיכולות של עצמי". אורן משיב לי שכבר הרבה זמן הוא רוצה להגיד לי שכדאי שאני אפסיק להתרברב ככה. אתה לא מוחמד עלי של השש-בש, הוא אומר, אז תרגיע.
בסיבוב הבא ניצב מולי שחקן חדש: עמיחי, בן 27, מתל אביב. הוא אומר שהוא ישן שעתיים בלילה, כי נסע בבוקר לים המלח בשביל לראות את הזריחה. מעולה, אני חושב לעצמי, זה יעבוד לטובתי.
המארגן מזניק את הסיבוב השני ואנחנו יוצאים לדרך. מהר מאוד
אני שם לב שמשהו לא כשורה. אני משחק מבולבל, המספרים על הקוביות מתנכלים לי, ואני לא מצליח לתפקד או לבנות איזשהו מבנה משחק ברור. המשחק הראשון מסתיים בניצחון רגיל של עמיחי. גם במשחק השני אני נראה רע. המהלכים שאני מייצר חסרי היגיון. הלחץ עולה. עמיחי מתגלה כשחקן הרבה יותר טוב משחשבתי.
הסוף טראגי. עמיחי מנצח גם במשחק השני ועולה לסיבוב הבא על חשבוני. איזה הפסד מביש. אני לוחץ את ידו ומרגיש את המלנכוליה מנשקת אותי.
מבחינה עיתונאית, אני צריך להישאר במקום ולהמשיך לצפות במשחקים. רק ככה אוכל לכתוב על הטורניר כמו שצריך ולייצר טור הולם. אבל אני פשוט לא מסוגל. אני לוקח את פרס הניחומים שניתן לכל המפסידים: ערכת שש-בש ומין כוס צ'ייסר מתקפלת שאפשר לחבר למחזיק מפתחות, ומתחיל ללכת עם אורן לכיוון האוטו. תל אביב נראית מאוד דינמית יחסית לשעה ולמזג האוויר התוקפני, ואני ממשיך למות מבפנים. בשלב הזה אני כבר מצליח להודות בפני עצמי שהייתה בי תקווה שאגיע לפחות לחצי הגמר, תקווה שאבדה מהר מאוד, ועכשיו אני, איך אני אגיד את זה, מאוכזב. אכזבה היא מילה קשה. אני אף פעם לא ממהר לכתוב את המילה הזו.
lior.dayan@maariv.co.il
אקו"ם