דפוס קבוע
בודדים הם העיתונאים המזדקנים בכבוד במקצוע. לרובנו תאריך תפוגה קצר עד בינוני. הסוף ידוע מראש. אין שעוני זהב באופק המקצועי, רק בעיטה משפילה בתחת
השבוע שודרה בערוץ 8 סדרת הבי-בי-סי המרתקת, "כוכב המילים". סדרה העוסקת בשפה האנושית בהגשתו מעוררת הקנאה של סטיבן פריי. בפרק העוסק ביחסי הגומלין שבין שפה לאומה הדוברת אותה, פריי ובן שיחו מנתחים את היידיש ומנסים בין השאר לגעת בשורשי ההומור היידי. הם מספרים על אלן קינג, הקומיקאי היהודי האמריקאי שטען כי ההומור היהודי מתומצת לכדי בדיחה אחת. יהודי זקן נופל ברחוב, גוי צעיר אץ לבדוק את שלומו ושואל,'אתה בסדר?', נאנח היהודי הזקן, "מתפרנסים".
ואז, חודש לפני שנפטר מסרטן ריאות, קינג ישב במסעדה ולפתע התעלף מחולשת המחלה. מלצר צעיר ניגש מהר ושאל "אתה בסדר, אדוני?", קינג בחיוך מאושר ענה "מתפרנסים". 40 שנה הוא חיכה לספר את הבדיחה הזו כמו שצריך.
מיד לאחר שצפיתי בקטע היה לי ברור שעלי להשתמש בו כדוגמה. אבל לא היה לי ברור עד הסוף, מדוע קינג טען כי זו הבדיחה היהודית האולטימטיבית. האם משום שיש בבדיחה ביטוי לסטריאוטיפ המוכר על אהבת הבצע היהודית? כלומר, שואלים בדאגה את היהודי אם הוא נפגע ברוחו, והוא מיד חושב על כסף. ליטרת הבשר של שיילוק בקליפת אגוז.
לחלופין חשבתי, הבדיחה היא תולדת הומור עצמי של שורדים בני שורדים בג'ונגל אירופי רוחש חיות טרף בלונדיניות. ואולי בכלל הבדיחה, הפאנץ' הסופי האולטימטיבי, היא ההזדמנות להגשים אותה בגופך ממש?
כאן המקום להבהיר, שהפאנץ' הזה הרבה פחות מצחיק כשאין כיסוי לתשובה "מתפרנסים". משעה שהבנאדם חושב על העתיד ונהיה לו חם בבטן. לא חום של נעימות ועונג, לא חום של תאוות בשרים מיוזעת, אלא חום של פחד מהפך קרביים. חום של זיעה קרה. אימה המטלטלת אותך מבפנים, גוזלת שינה בלילה בחישובי חישובים.
גם מי ששפר מזלו כמוני, ומצא עוד כלי תקשורת להתפרנס ממנו, רודף פרנסה מפה ומשם, יודע שלא לעולם חוסן. שמן המפורסמות הוא, שבודדים הם העיתונאים המזדקנים בכבוד במקצוע הזה. לרובנו תאריך תפוגה קצר עד בינוני. הסוף ידוע מראש. אין שעוני זהב באופק המקצועי של מרביתנו, רק בעיטה משפילה בתחת. וכמו להגדיל את התענוג, פעמים רבות הפיטורים מלווים בפרסום מגחיך בטור ברנז'ה כזה או אחר, כשמתחתיו טוקבקים משמיצים רוויי רעל של שמחה לאיד.
אנחנו לא לבד. כמו רבים במגזר חסרי הביטחון התעסוקתי, קרי, כל מי שאינו מועסק על ידי הממלכה, הדאגה הכלכלית היא לחם חוקנו. אגב, דברים אלו אינם דברי כפירה בשוק חופשי. אני מאמין בזכותו של עשיר להיות עשיר, גם אני רוצה פעם.
זכותם המלאה, אפילו חובתם, לנהוג בפורשה, לאכול ארבע ארוחות בוקר ולטוס בו זמנית בשני המטוסים הפרטיים שלהם. רק סייג אחד. נהגו בעובדים ביושר, הגינות והוגנות. משכורת מלאה בזמן, הפרשות פנסיה ופיצויי פיטורים.
אבל אם לשים את אצבע על הדבר שמטריד אותי ערב ראש השנה, הרי שבעוד עובדי פניציה זוכים לאמפתיה וסימפטיה, לנו העיתונאים שמורה שמחה לאיד. ואין לכחד ולא איתמם. השבט שלי, המגזר, המחנה, מוביל את מדד התיעוב. הסיבות ידועות. עם חלקן אני מסכים. התקשורת מוטה, מעוותת, מונוליתית מדי שמאלה, שטחית, רדודה וסנסציונית.
לפני שבועיים, בקטעי מדור שכמו הטרימו עצמם, קלמן ליבסקינד ואני הזדהינו בכתב עם מאבק ההישרדות של עובדי ערוץ 10. לא מעט אנשים קרובים לנו פחות או יותר בדעות, התרעמו על דברי התמיכה בעובדי הערוץ הלא מאוזן. חלקם הסוו את הטינה האידאולוגית בטיעונים רציונליים
גם אם נניח, ואני מניח כך, שהטענות בנוגע לעיתונות שמאלנית מוטה נכונות, עדיין, מאחורי השמות שהתרגלתם לשנוא, יש אנשים שמביאים פרנסה הביתה. בלי להיכנס לנימוקים פומפוזיים על חשיבות העיתונות החופשית לדמוקרטיה (והיא חשובה. נקודה) ומבלי להאריך בהספד על העיתונות המודפסת שמשוועת מיואשת ליד מכוונת, לגאולה, ובינתיים הולכת ונמקה בצחנת ריקבון, אנא מכם, נהגו בנו כבבני אדם.
עד כמה שזה יישמע לכם מוזר, יש בין העיתונאים טובים ויש רעים. יש דייקנים ויש רשלנים. חלקם מרתקים ומאתגרים, אחרים טרחנים משעממים. יש העוסקים בפעילות למען הכלל מתוך תפיסה ערכית נאצלת ויש המדביקים מסטיק מתחת לשולחנות, שלא לדבר על זוועות נוראות מאלו. דבר אחד משותף לכולם, דבר אחד מוטל על כולם, אותה משימה שמוטלת גם על כתפכם - להיות מסוגלים לפרנס את הילדים שלהם. לתת לילדים שלהם את מה שכל אחד חייב לתת לילדים שלו. אין חובה מנדטורית להביע אמפתיה לצערנו ולהפגין סולידריות עם מכאובינו, אבל אל תהיו אנטיפתים. זה לא יהודי. וזה לא מתאים בערב ראש השנה.
בסרט הבריטי הישן "האדם השלישי" מגלם אורסון וולס באופן מופתי את דמותו של הארי ליים, נוכל מסתורי. הסופר גרהאם גרין כתב את התסריט. אבל את השורות הידועות בסרט כתב דווקא אורסון וולס. "באיטליה, במשך 30 שנה במשטר משפחת בורג'יה, היו מלחמות, טרור, רצח ושפיכות דמים, אבל הם הצליחו לייצר את מיכלאנג'לו, את ליאונרדו דה וינצ'י ואת הרנסנס. בשוויץ הייתה אהבת אחים, היו להם 500 שנה של דמוקרטיה ושלום - ומה הם הצליחו לייצר? את שעון הקוקייה".
השנים ב"מעריב", לפחות לטעמי, היו חיים מסרט אחר, "קן הקוקייה". אבל בתוך שיגעון הקיום, הפחד הקבוע מפני העתיד, הטלטלות הרגשיות הכרוכות בתזוזת בעלים, מנהלים, עורכים ראשים, עורכי מוספים, יצא בסוף מוצר לא רע. שנה טובה.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם