הנפש העיתונאית מסרבת להאמין
אנשי הכספים, מצוידים בשלל טבלאות אקסל, יכולים להסביר עד מחר שלמעריב אין זכות קיום אבל לי עדיין יש תקווה שניתן להצילו. התקווה היא הרי האחרונה שמתה
וכך, בערב קר אחד התכנסנו באזור שדרות ונסענו, קבוצה של סטודנטים נלהבים, אל הבניין שספק אם יש מכוער ממנו בכל תל אביב. אבל ברגע שנכנסנו אליו העיניים נצצו והרגליים רעדו: הרי זה המקום שבו קרליבך בכבודו ובעצמו שכתב את הטורים שלו. לעזאזל, איך אפשר שלא להתרגש?
תוך שיטוט במסדרונות הארוכים נגענו בהיסטוריה ודמיינו מה קרה כאן, בין הקירות האלו, כשפרצו המלחמות, בליל המהפך של 77' וגם בלילה ההוא ב-4 בנובמבר 1995. כל ההיסטוריה בבניין אחד. וואו.
כמה שנים לאחר מכן הוזמנתי
לראיון עבודה בבאותו הבנין ושוב העיניים נצצו. המשכורת לא משהו? שעות לא שגרתיות? למי אכפת. עבודה בבית מעריב זו הגשמת חלום. סגירת מעגל עבור הילד שקרא עיתונים בסתר בשיעורים המשעממים בבית הספר וחלם על עבודה בגוף תקשורת גדול בכל תקופת הלימודים במכללה.
עכשיו החלום הרומנטי הזה מתנפץ לרסיסים והעיתון שליווה את המדינה מיום הקמתה שוכב על ערש דווי. אנשי הכספים, מצויידים בשלל טבלאות אקסל, יכולים להסביר עד מחר שלמקום אין זכות קיום. אבל הנפש העיתונאית מסרבת להאמין. היא עצובה מדי, בוכה ולא מעכלת שמעריב יחדל מלהתקיים ממש תוך ימים.
גם הלב שבור לרסיסים. אבל עדיין יש בו תקווה, ולו הקלושה ביותר, שניתן להחזיר את הגלגל לאחור. התקווה היא הרי האחרונה שמתה.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם