איות או עילגות
הכתיבה בשגיאות מקובלת ברשת האינטרנט כמעין הכרזה ש"כאן שוברים נורמות," אולם לעתים קרובות זהו פשוט רק כיסוי לחוסר ידע

אלוף העברית, מחזירה את האיות לאור הזרקורים צילום מסך
עולים חדשים מתקשים באיות, ואילו בין הצברים יש בעניין הזה התרופפות מדאיגה. לא מזמן הבאתי במדור "הזירה הלשונית" שורה של טעויות כתיב מביכות בכתוביות בטלוויזיה, אחד מחלונות הראווה של השפה. כל מי שעובד עם סטודנטים, שלא לדבר על תיכוניסטים, מכיר את הטעויות החוזרות ונשנות בעבודות ובמבחנים.
למה כל כך חשוב ללמוד איות? כי האיות הוא נציג הנורמה הלשונית. שליטה בנורמות לשוניות היא סימן היכר לידע לשוני, וידע לשוני הוא המפתח לידע תרבותי ולשליטה בתחומי ידע ותרבות נוספים. בעיניי, שליטה באיות חשובה יותר מהרבה שיבושים דקדוקיים זניחים בשפת הדיבור כמו דקדוקי בג"ד כפ"ת או הטעמה.
הפרדוקס הוא שכדי לאיית נכון בכתב לא מנוקד אין צורך לעמוד בכללי בג"ד כפ"ת, שכולם נכשלים בהם. אי-שליטה באיות היא עילגות כתובה. הכתיבה בשגיאות מקובלת באינטרנט כמעין הכרזה ש"כאן שוברים נורמות," אולם לעתים קרובות זהו כיסוי לחוסר ידע בסיסי.
אז למה הכישלון גדול כל כך? ולמה יש בנושא הזה ירידה מתמדת? שתי השאלות שונות. הכישלון רב כי מדובר בפער פונטי ההולך ומתרחב בעברית בין הדיבור והנשמע לבין הכתוב והנקרא. כמה וכמה אותיות עבריות שייצגו עיצורים שונים בעבר התלכדו לעיצור אחד, כמו ח' וכ' רפה, ק' וכ' דגושה, ע' וא,' ת' וט,' ו' וב' רפה ועוד. הנטייה הטבעית היא לאחד ביניהם גם בכתיבה, ורוב רובן של טעויות האיות הן בחבורה המבלבלת הזו. גם השוני בין הכתיב המנוקד והכתיב חסר הניקוד עשוי לבלבל.
ובכל זאת השתלטו בעבר תלמידי ישראל טוב יותר על האיות מהדור הנוכחי. הסיבה לכך נעוצה כנראה בתהליך החדש יותר, שהינו בעל יתרונות ואפילו מומלץ כשלעצמו: להעדיף את הבנת השפה והעושר הלשוני על פני השינון היבש. השיטה הזו, שבאחד מגלגוליה נקראה גם "השפה כמכלול," הרחיקה לכת או לא הובנה כראוי, ונוצר מצב שבו לא הצליחו ילדי הכיתות הנמוכות להשתלט על הא"ב הדורש, מה לעשות, שינון והקניית יסודות.
לצד השינון יש דרכים שונות להקניית האיות הנכון, וכאן הדבר תלוי בתוכניות הלימוד ובעיקר במורה הבודד. האיות אינו עניין שרירותי. הוא מייצג את העברית לדורותיה ואת שיטת השורשים העברית-שמית.
הילד מ"אלוף העברית" שהצליח לאיית נכון את המילה "רוחשת" במשמעות הומה, ולא "רוכשת" במשמעות קונה, מבין שההבדל באיות מעיד על משמעות שונה. חיבור בין האיות לבין שאלות של משמעות ותוכן הוא מפתח להפוך את העיסוק באיות משינון יבש ללימוד מרתק.
וחשוב כמובן לזכור שהאיות הוא פרט אחד בתוך מגוון השאלות הסבוכות של החינוך הלשוני. למפתחות הנוספים של הלשון, כמו יכולת הבעה, דיבור רהוט, שליטה בחוקי דקדוק מרכזיים ובעיקר עושר לשוני, השינון בהחלט אינו מספיק. השפה היא הרבה יותר מרצף של אותיות ומילים; השפה היא תרבות, השפה היא מדע, השפה היא הקשר שלנו לעולם, השפה היא אנחנו.