מה יישאר אחרינו?
מעריב, כנראה, ייסגר. האזרח, שבע פניציות ועיצומי עובדים, אדיש: הדלק יקר, החשמל יקר, החיים יקרים. אבל מה שהוא שוכח זה שמעריב הוא הפרולוג לסגירה הגדולה יותר
אנחנו עדיין לא יודעים שהלך עלינו, מפני שכרגע הלך רק על מעריב, לא עלינו. מעריב מחזיר נשמתו. עובדיו מפרפרים. משכורת זו או הבאה אחריה, פנסיה, פיצויים, הבראה וותק - כולן מילות פרידה שמתוכן בוקע קול קדיש מסתלסל. יהא שלמא רבא מן שמיא וחיים טובים עלינו ועל כל ישראל. מיד יגיעו הפרחים. האבנים הקטנות.
אז מעריב, כנראה, ייסגר. האזרח, שבע פניציות ועיצומי עובדים, אדיש. בצדק אדיש. הדלק יקר, החשמל יקר, העגבניות לקילו יקרות. החיים יקרים. עזבו אותו מעיתונים. הוא קרוב אצל עצמו. בצדק כמובן, בצדק.
אלא שבעודו מסוכסך וטרוד הוא לא שם על לב: מעריב הוא הפרולוג לסגירה הגדולה. אחריו יגיעו עוד ועוד. חודש, שנה, שנתיים. עניין של זמן, כמה תהליכים, משבר פרסום קטן וזה חולף. התקשורת - חוקרת, מדווחת, מגזינית, פובליציסטית - נושמת בכבדות, בעזרת מכונות.
ומה יישאר אחריה?
"עיתונאות זה לא מקצוע", סיכם בנימה פולנית אחד הטוקבקיסטים. נוסיף ייצור זכוכית ושימורי תירס לרשימה. על כולם מונחת החרב. הסופנית מכולם - עיתונות. אין צורך בעיתון, בכתיבה מושחזת, במידע מבוסס, מנוסה, אמין, שהוצלב ונבדק. אין צורך באלפי עובדים שהם ריחיים על צווארם של מתי-מעט.
על גוויותיהם דוהר שוק חופשי של מידע זמין וקולני, סטרילי ולא מלכלך. תקשורת, בכל זאת, זה לא עסק. לא כלכלי, לא רווחי, מושך את הגרף למטה. הנה, תראו את המספרים. אנחנו, עובדי מעריב, ראינו אותם. הם נראים רע. לכן אנחנו מתפנים, לא לפני שנקום ונזקוף ראש, אף שלבנו נשבר. פשוט כי הלך עלינו. ואם בלכתנו תבוא כפרת כל השאר, דיינו. אבל לא כך. הלך עלינו, וכשיסיים איתנו, הוא ימשיך, בדרך לשאר. בינתיים, אלף לייקים לך ביתנו, מעריב.
אקו"ם