אימפריה נופלת
לצערן הרב של מדינות המזרח-התיכון אובדן הדרך של ארה"ב ועמו חוסר בולט במנהיגות, פוגע בעיקר בהן. אותם דברים יפגעו בסופו של דבר גם בנו
שבוע מתיש עבר על האמריקאים. הוא החל בהתנגשות עם ישראל סביב הסאגה האיראנית ונגמר ברצח השגריר האמריקאי בלוב. עד כה, בשני הנושאים הללו, מציג הבית-הלבן חולשה, מתנהל בצורה רופסת ובפועל מזמין התקפות נוספות עליו ועל כל מה שארצות הברית מייצגת.
ככלל, יש משהו תמים בארצות הברית. מדובר באומה החזקה ביותר בעולם בשבעים השנים האחרונות, אך למרות העוצמה המדינית, הכלכלית והצבאית, בשני העשורים האחרונים היא מאבדת כיוון. קחו לדוגמה את דבריה של מזכירת המדינה קלינטון על רצח השגריר סטיבנס: "איך ייתכן שהדבר קרה במדינה שאנחנו עזרנו לשחרר, בעיר שאנחנו עזרנו למנוע את הריסתה?". מה שברור לכל תושב מזרח-תיכוני עדיין לא ברור למעצמת-העל, ארצות הברית של אמריקה בכלל, ולצמרת המדינית שלה בפרט: מה שבעיניכם נתפס כעזרה וסיוע, בעיני האחר נראה כהתערבות גסה, ככפייה וכפלישה של תרבות רעה אל תוככי המדינה המקודשת שלו.
את השרה קלינטון, צריך לשאול: "באיזה אור את רוצה שיסתכל עליך תושב מצרים אשר ראה כיצד לאורך שנים תמכת במובארק וברגע האמת תקעת לו סכין בגב? באותה המידה, נשאל על האזרח הסורי שמייחל לעזרה, רואה כיצד הטבח באנשים חפים מפשע גובה אלפי קורבנות, אך שום דבר לא נעשה בעניינו. כך שאם חשב אובמה שהפלת קדאפי תביא שגשוג, הרמוניה ודמוקרטיה ללוב, כנראה שהאנשים הלא נכונים יושבים בפנטגון, במחלקת המדינה ובבית-הלבן.
בדיוק כמו שהפלישה האמריקאית לעיראק (שזכתה באופן אירוני לשם "מבצע חופש לעיראק"), ביוזמת ממשל בוש הבן, שאפה לכונן דמוקרטיה במדינה מזרח-תיכונית וסבוכה זו, אך השיגה בדיוק את ההפך, כך אובמה לא למד את הלקח ופורר מדינה יציבה שמזמן איבדה את מעמדה בעולם הערבי (כזכור, לוב ויתרה על יכולותיה הגרעיניות - מה שהכה בתדהמה את הקהילה הבינלאומית, וב-2003 פתחה בצעדי התקרבות למערב).
גם בוש וגם אובמה יצרו ריקנות משטרית, ששאבה לתוכה כוחות איסלאמיים חיצוניים וקיצוניים מאוד, שכל מטרתם היא מלחמה במערב, בסמליו ולבכל מה שהוא מייצג.
בל
אגב, זהו אחד הסימנים הראשונים לקריסת אימפריות (תשאלו את הרומאים והעות'מאנים). לא ניתן לבסס מדיניות חוץ בלי הכרה רצינית של השטח – תרבותית וחברתית. לצערן הרב של מדינות המזרח-התיכון אובדן הדרך של האמריקאים, לצד חוסר בולט במנהיגות פוגע בעיקר בהן, ואם נמקד יותר את התמונה הדבר פוגע בנו.
בלתי אפשרי להמשיך ולנהל את המאבק באיראן בתקשורת, דרך הדלפות והצהרות מפי "גורמים רשמיים בירושלים". מאידך, יש משהו נכון בדרישה הישראלית להציב קווים אדומים לאיראן. הרי מדובר במשטר שלא מפסיק להלך אימים על ישראל, ואף חותר בעקשנות להשיג את היכולת שתגשים את יעדיו כלפיה.
עד כה, האמריקאים לא מפסיקים להגיד מה הם לא מוכנים לעשות (לא להציב קווים אדומים, לא לפעולה צבאית ולא לגיבוי מן הסוג הזה לישראל). אבל, מה כן ארצות הברית תעשה כדי לעצור את הגרעין האיראני? מהן הערובות שאובמה יכול לתת לביטחונה של ישראל? עלינו לקוות שהנשיא האמריקאי, שזכה בפרס נובל לשלום מבלי לעשות דבר, לא יהיה כמו מנהיג ידוע אחר, שהביא לארצו מסמך חתום ו"שלום עלי-אדמות", אך בשל חוסר עמידתו האיתנה ורפיסותו מול כוחות התוקפנות בזמנו, גרר את העולם כולו למלחמה. בואו נקווה שנשיא ארצות הברית אובמה לא קורץ מאותו החומר של ראש ממשלת בריטניה נוויל צ'מברלין.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם