שלום לתמימות
אני וחבריי במעריב משלמים מחיר כבד על ניהול כושל ועל מינויים הזויים. איבדתי את הבית בגלל כמה חסרי אחריות שחיסלו את המותג
לאורך הקריירה הצנועה שלי כעיתונאי, בתחילה כעיתונאי ספורט וב-20 השנים האחרונות גם כתב כללי שמסקר את בתי המשפט, המשטרה הבריאות וכדומה, קיבלתי לא מעט הצעות, כמה מהן בעשור האחרון, לעבור לעיתון המתחרה.
קיבלתי הצעות שמעטים היו עומדים בפניהן, כולל פגישות שמשפט המפתח בהן היה "תגיד כמה אתה רוצה ותקבל". דחיתי את כל ההצעות שדרשו ממני כתנאי, ובצדק, לעזוב את מעריב. קשה לי להסביר מדוע עשיתי זאת אז, אבל אולי זה היה סוג של נאיביות ומחשבה שמוטלת עליי חובה להחזיר תמורה למקום שנתן לי את ההזדמנות הראשונה.
אתמול, כשביקשו ממני לכתוב על הרגעים שעוברים עליי ועל חבריי בימים אלה, ימים שחרב הסגירה מרחפת מעל העיתון והפיטורים מאיימים באופן מיידי על מאות עובדי מעריב - ואני בתוכם - אמרו לי גם להתייחס לסיפור הגדול, או כפי שהגדיר אותו אתמול אחד מבכירי העיתונאים בישראל: "הסיפור הגדול ביותר של מעריב ב-30 השנים האחרונות".
הכוונה היא ל"פרשת נערות הלווי", הפרשה שחשפה בילוי של שחקני נבחרת ישראל עם נערות ליווי ערב משחק רשמי מול דנמרק. גם ברגעים הקשים האלה שעוברים עליי ועל חבריי אני לא חושב שהגיע הרגע לחשוף איך וכיצד נפל הסיפור לידנו. איך טיפלנו בו, אני ועורך הספורט דאז אביב הברון, וגם לא זה הרגע לחשוף מי מהשחקנים בילה עם נערות ליווי. את כל אלה נשאיר, אולי, לספר השלישי שאכתוב וייצא בקרוב, אולי בקרוב מאוד, כי הרי אני או-טו-טו מובטל עם המון זמן פנוי.
חיסלו את המותג
אבל האמת, אחרי מה שקרה בחודש האחרון אני כבר לא נאיבי כפי שהייתי לא מעט פעמים בעבר כשקיבלתי הצעות לעבור לעיתון אחר. אני יודע שהסיפור הזה לא מעניק לי שום פרביליגה בדרך לקבלת מכתב הפיטורים. לא פשעתי, גם לא מעלתי, גם לא זלזלתי, פשוט מישהו החליט שאני וחבריי צריכים לשלם את המחיר הכי כבד על ניהול כושל לאורך שנים.
ניהול שקיפל בתוכו פזרנות בלי גבול, מינויים הזויים של מנהלים לא מיומנים ולא מקצועיים בשכר גרנדיוזי, ואלה הולידו את החטא הנוראי על כספי הפיצויים של עובדי מעריב.
מדובר ב"אבא של החטאים". מותר לסגור עסק, מותר למכור, אבל אסור לבעוט את העובד לכל הרוחות. זו אולי לא גניבה, אבל זה גובל
ברשלנות פושעת שחייבת התייחסות במישור הפלילי. ותאמינו לי, נוחי אפילו לא ידע מזה. עכשיו תפקידו לתקן את העיוות הזה. הוא חייב את התיקון הזה לעצמו לפני העובדים.
וזה כן הרגע לומר לאותם משוגעים כמוני, שעבדו בעיתון הזה סביב השעון שבעה ימים בשבוע, סיקרו מלחמות ומבצעים, ליוו פצועים, כתבו על הרוגים, השתתפו בהלוויות, ועשו זאת באמונה, כי ידעו שהם עובדים למען הבית - תירגעו, שום דבר הוא לא סוף העולם. הסבתא שלי אמרה שלכל סוף יש התחלה חדשה, ולפעמים טובה יותר.
איבדתי את הבית שהיה מקור פרנסתי וזה כואב, אבל זה קורה בגלל כמה חסרי אחריות שלקחו מותג וחיסלו אותו כמו שמחסלים ג'וק בפינה של חדר.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם