בדד צעדנו
במידה רבה, אנו העיתונאים נתנו למו"לים את מה שהם רצו יותר מכל: היעדר סולידריות. המאבק של מעריב הוא מאבק של כל התקשורת
המאבק של מעריב הוא מאבק של כל העיתונאים צילום: יוסי אלוני
ובכל זאת, זה היה "מעריב," ועיקר העיקרים: הייתי עיתונאית. על יותר מזה לא יכולתי לחלום. הצטרפתי באחת לקבוצה מכובדת, חשובה, לעתים משנת סדרי עולם, כל הזמן משפיעה. אני, הקטנה, צעירה ללא כל ניסיון בתחום, הפכתי חלק מהם.
30 שנה מאוחר יותר אני מקבלת טלפון מחברה, שבנה רוצה להיות עיתונאי. "תשכנעי אותו שיירד מזה," היא מתחננת. דילמה קשה. מצד אחד אני משוכנעת שמדובר באחד המקצועות המרתקים והמספקים שניתן למצוא. אלו שעושים את מלאכתם נאמנה, וכאלה יש רבים, הם באמת כלב השמירה של הדמוקרטיה, ואין ויכוח עד כמה אנחנו זקוקים להם. מדינת ישראל הייתה נראית אחרת לגמרי אלמלא ישבו העיתונים על הווריד של הממסד, חושפים את שהם רוצים להסתיר, מעלים לאור השמש את כל העובש והטחב שנשמר בחדרי חדרים.
מצד שני, מקצוע העיתונות הפך עבור רבים העוסקים בו לקללה לא קטנה. איש-איש לנפשו, נלחם את מלחמת ההישרדות הפרטית שלו, מעמדו בציבור הולך ונשחק עד דק, השכר אינו מאפשר חיים עצמאיים, ובכל יום נתון אפשר לזרוק אותו הביתה, גם בלי הזכויות האלמנטריות כמו פיצויים ופנסיה. תמיד יש כמה טאלנטים שמרוויחים סכומים גבוהים, חלקם בצדק, חלקם ממש לא. "הלוואי שהיה הולך להיות מורה," אמרה לי חברתי באותה שיחה. "רק לא עיתונאי מתחיל."
במידה רבה הבאנו אנחנו, העיתונאים, את המציאות הזו על ראשינו ועל עתידנו. נתנו למו"לים את מה שהם הכי רצו: היעדר מוחלט של סולידריות בקרב העיתונאים. כל אחד במאבק הפרטי שלו. כך לפחות זה היה ב"מעריב" במשך שנים ארוכות, ששיאן היה בשש השנים שבהן אמנון דנקנר היה עורך העיתון.
רבים מאלו שעבדו אז ב"מעריב" עדיין נושאים בנפשם צלקת שלעולם לא תגליד. מדי פעם אני פוגשת עיתונאים מהתקופה ההיא שמספרים שהם לא מסוגלים אפילו לעבור ליד בית "מעריב." חלקם, אגב, מצאו לעצמם דרך חדשה ומצליחים במה שהם עושים; ועדיין, אילו התבקשו לעזוב הכל ולחזור להיות עיתונאים, הם לא היו מתלבטים כלל. הכי קשה, הם מספרים היום, הייתה ההרגשה שאתה לבד. מדמם במסדרונות ואיש אינו ניגש לסייע. עיתונאים שהיו כוכבי-על בציבור, שכל מילה שכתבו זכתה להדים ותגובות, היו חסרי אונים לחלוטין בעיתון שבו עבדו.
לאט-לאט הלך ונשחק כוחם של העיתונאים. לא רק ב"מעריב," אלא בכל כלי תקשורת, אבל בעיקר בעיתונות המודפסת. אל מול המו"לים לא עמדה קבוצה מגובשת, שיודעת את זכויותיה, אלא חבורה של עיתונאים בודדים, חרדים, שרק רוצים לעבור את החודש
בשלום. מקצצים עשרות אחוזים בשכר, ו"בתמורה" מטילים עוד ועוד עבודה - לא נורא. העיקר שתהיה לנו עבודה. אנשים צעירים, מוכשרים, מחויבים, שלאיש אין מחויבות כלפיהם. על מצבם המחפיר של עיתונאים ותיקים, חלקם מצוינים, עם קהל קוראים גדול ומוניטין רב, לא נדבר הפעם. החרפה כה עצומה, שזה דורש התייחסות בנפרד.
עד שקמו כמה עיתונאים עם מודעות חברתית ותעצומות נפש והבינו שאם הפעם הם לא יתאחדו, יתאגדו ויפעילו כוח של קבוצה, הם יישארו מחוסרי עבודה ומחוסרי זכויות. עיתונאי "מעריב" נלחמים היום את מלחמתם של כל העיתונאים באשר הם, אבל הם עדיין לבד. חוץ מכמה עיתונאים בודדים, הם אינם מקבלים תמיכה. המלחמה של עיתונאי "מעריב" הייתה צריכה לפרוץ גבולות ולהוציא לרחובות אלפי עיתונאים מכל כלי התקשורת. הסולידריות הזו הייתה מחזירה למקצוע מעט מכבודו האבוד.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם