על העיוורון
הפרוטוקולים של ועדת אגרנט מעידים על תפיסה לפיה עוד מודיעין היה עוזר לחזות את המלחמה. אבל שום מידע לא היה גובר על הגאוותנות
ידענו קודם. אשרף מרואן לא היה סוכן כפול, אם כי ניכר בחברי הוועדה - במקרה הזה מבקר המדינה לשעבר יצחק נבנצאל - שמישהו ניסה לשתול אצלם את האמונה הזו. מלחמות הגנרלים בפיקוד הדרום היו מבישות ועלו בדמם של חיילים במהלכי סרק נואלים. את כל זה כבר ידענו.
יותר מהכל, הפרוטוקולים מעידים שכולם - מהמעורבים עצמם ועד חברי הוועדה - עדיין היו שבויים באותה קונספציה שהביאה למחדל: אם רק היה לנו עוד מידע ועוד קצת סדר בצינורות שבהן עבר, הכל היה בסדר.
כאילו שלא היו עשרות, אולי מאות, ידיעות איסופיות שהעידו על מלחמה מתקרבת. כאילו לא היו אנשים, מסגן בנימין סימנטוב ועד בכירי מספן מודיעין בחיל הים, שהתריעו על הסכנה, אף שלא נחשפו למידע שהעביר מרואן. ובעיקר, כאילו הבעיה הייתה במה שידעה הצמרת, ולא בדרך שבה התייחסה למה שידעה.
שום "ידיעת זהב" לא הייתה מונעת את המחדל. אם יש דבר שהמלחמות לימדו אותנו הוא שמנטליות תמיד תגבר על מידע. והמנטליות שהובילה את הצמרת הצבאית והמדינית קודם למלחמה, עוד מימי דחייתן של היוזמות המדיניות השונות על ידי גולדה מאיר בשנתיים שקדמו לה, בוטאה על ידי אבא אבן בפרוטוקולים שנחשפו אתמול: חשבנו שמצרים לא תסתכן בעוד תבוסה. שום מידע מודיעיני לא היה גובר על הגאוותנות והסכלות שבתפיסה הזו.
לא היה צריך שום סוכן בצמרת או מערכות מודיעין מתוחכמות כדי לדעת את תוכניותיו של סאדאת. הוא אמר בקולו שאם המשא ומתן המדיני לא יתקדם, לא תהיה לו בררה אלא לפנות לפעולה צבאית. אבל ההנהגה הישראלית מוכת עיוורון הכוח, השבויה במיתוס העצמי של "ההרתעה" (כאילו הניצחון בששת הימים אכן יצר הרתעה שכזו, כאילו נאצר לא החל שנה בלבד אחריו במלחמת ההתשה), דחתה מעליה כל מידע סותר.
יהירות הכוח
אבל הוועדה ממשיכה לנבור בפרטים, להעלות השערות, לחפש אישוש למשהו שיאפשר לחבריה להמשיך ולהחזיק בדעה הישנה. וכך הצלחת המצרים בצליחת התעלה מיוחסת לאיזה "מסמך סודי" שנפל לידיהם וגרם להם להתנהג הפוך מהסימנים המעידים שחיפש צה"ל.
הרי לא יכול להיות שהערבים שברחו בלי נעליים שבע שנים קודם לכן, פשוט עשו תוכנית צליחה סבירה וביצעו אותה היטב. לא יכול להיות שהמערכות המהוללות שלנו קרסו ככה; חייב להיות איזה קונץ, פטנט שמסביר הכל ומאפשר לנו להחזיק באמונתנו שאם רק הכל היה עובד כמו שתכננו, התוצאות היו כמו ב-1967.
ועוד דבר, לא מפתיע אבל כזה שכדאי לזכור, עולה מהפרוטוקולים: החובבנות המפחידה של הדרג הצבאי הבכיר, אותם גיבורים ששטפו את סיני ושברו
שלושה צבאות ערביים בששת הימים.
תיאורו של האלוף שמואל גונן את התקפת הנגד של 8 באוקטובר - התקפה שלא היה לה סיכוי, שלא הייתה קשורה כלל למצב האמיתי בשטח וכל כולה קונספציה של "העברת המלחמה לשטח האויב" ואמונה שמספיק שצה"ל יזוז והערבים שוב יברחו - הוא המחשה נוראה של החובבנות הזו, שעלתה רק ביום ההוא ביותר מ-120 הרוגים. גנרלים עטורי תהילה, שאירחו עיתונאים בקרון הפיקוד וקראו על עצמם במדורי הרכילות, תפקדו ברמה מעליבה בזמן אמת.
הכל ידוע, ושום פרוטוקול לא ישנה דבר, פרט לחזרה על אותה אמת: כל ההנהגה כשלה ביום הכיפורים, ומי ששינו את המלחמה היו מפקדי השדה בסדיר ובמילואים. העיוורון לתוצאותיה של יהירות הכוח - מלווה אותנו עד היום.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם