פרנסה לפני ביטחון
לא הפצצה האיראנית טורדת את שנתו של הישראלי הממוצע אלא האבטלה שממריאה ומידפקת על שעריהם של מקומות עבודה רבים
בשעון החול של "פניציה" נותרו גרגרים אחרונים לפני שתנור הייצור יכבה, והעובדים, שבסוף החודש יגורשו לחפש את גורלם, התייצבו מול המצלמות כדי לקלקל לעם ישראל את ארוחת השבת ולהמחיש מה עלול לקרות בחודשים הקרובים בלא מעט מקומות עבודה, במשק שקברניטיו מתקשים להודות כי בניגוד לדברי הרהב שהשמיעו, הוא בצרות.
הפגנת עובדי פניציה מול משרד ראש הממשלה בירושלים צילום: יהונתן שאול
זה מכמיר לב, משום שאי אפשר שלא להזדהות עם מי שנתנו את מיטב שנותיהם במפעל גאה, בוטח ומפרנס, וחשבו שיוכלו להמשיך להתהלך בו בראש זקוף, אבל אם לא יקרה נס של הרגע האחרון, הם ייאלצו לעזוב אותו שפופים ומרירים. וזה מרתיח, משום שהממשלה, שהבטיחה לחבר את המפעל לצינור הגז ובכך לאפשר את המשך קיומו ולא מילאה את הבטחתה, מאלצת עתה את עובדיו לכרוע על ברכיהם כקבצנים, להתחנן על חייהם ועל חיי משפחותיהם, וכשתגיע השעה היא לא תהסס לשגר לבניהם צו גיוס למלחמה, בציפייה שיתייצבו חדורי קרב אל מול האש כאילו לא מבית שכבה בו האור הם נקראו לתת את דמם בחזית.
אבל בגישה המתנשאת הזו יש לא מעט הימור. בממשלה טועים לחשוב שבראש מעייניו של האזרח הממוצע עומדת סכנת הגרעין האיראני. בעוד כשבועיים נדע מי יישב בבית הלבן ואז הפינג פונג הישראלי-אמריקאי יפסיק לככב בכותרות העיתונים ולפתוח מהדורות חדשות. בבית הלבן יישב נשיא שידאג לאזרחיו ולא לבוחריו. אם האינטרס יתאים לצורכי המעצמה הגדולה, תהיה תקיפה באיראן. אם לאו, ניאלץ להסתגל לחיים בצל סכנה גרעינית ממזרח, כשם שאנו חיים זה עשורים תחת סכנה של נשק להשמדה המונית מצפון, שאיש אינו יודע בידיו של מי ייפול לאחר שאסד ייאלץ להימלט מסוריה.
הטעות של שטייניץ
מה שמדיר באמת את שנתו של הישראלי העובד היא השאלה כמה מקום עבודתו יציב, כמה פרנסתו מובטחת, כמה עולה מחיר חינוכם המידרדר של ילדיו, למה לכל הרוחות קילו עגבניות עולה כמו חצי שעת עבודה, ומה קרה השנה שהוא צריך לוותר על הנסיעה שתכנן לחו"ל כדי שהמינוס לא יקים עליו את מחלקת הגבייה של הבנק.
שר האוצר אומר שהמחירים כאן לא האמירו כפי שטוענת התקשורת העוינת. ובכן, הוא טועה או משלה את עצמו - לא ברור איזו משתי האפשרויות הללו טובה יותר עבורנו. רק אתמול השארתי בסופר מאתיים שקל. פעם הייתי מקטר שקנייה כזו שוברת לי את הגב בגלל המשקל של המוצרים, עכשיו אפילו עגלה לא לקחתי. לא צריך עגלה בשביל כמה שקיות
חצי ריקות.
הביטחון כבר מזמן איננו המוצר הראשון בסל הצריכה שלנו. שמעון אקריש, עובד פס הייצור ב"פניציה", לא הזיל את דמעותיו בכתבה של "אולפן שישי" בתחנונים לראש הממשלה שיבוא להגן עליו מפני הסכנה האיראנית. פרנסה הוא ביקש, מפלט אחרון, לפני שהכל מתרסק.
כמו כולם, ברור לו כי אחרי שהשערים ייסגרו מחכה לו, כמו לכל 400 עובדי המפעל, תקופת אבטלה ממושכת ומשפילה, שמעלה את מפלס המתח בכל משפחה נורמלית, שגורמת לסדקים ולנזקים בלתי הפיכים ביחסים בין בני זוג, שמרעידה את סולם ההיררכיה המשפחתית ומחדירה שנאה בלבו של האדם אל ארצו ומנהיגיו. את זה צריך למנוע, גם אם במחיר יקר מהקופה הציבורית.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם