האתגר האמיתי - ליצור עיתונות חדשה
התקשורת הפכה למוצר משעמם. מו"ל מעריב החדש צריך לשבור את חומות הפוליטקלי קורקט ולהביא מוצר מרענן שאינו מקובע למוסכמות
עולם התקשורת הישראלי הפך להיות משעמם להחריד. לפני שנים, כשביטלתי את המנוי ל"הארץ" – לא היה זה משום שהוא הרגיז אותי אלא משום שהוא שיעמם אותי – והוא עוד היה מהטובים שבהם, העיתון שהתנאה בססמה "לאנשים חושבים..."
לאן כבר יכול היום לפנות הישראלי החושב, שמחפש איזו מחשבה מקורית, תובנה שמחוץ לקופסה, כיוון חדש, איזו תקווה כמוסה. ידיעות, מעריב, ישראל היום, הארץ ובמידה רבה גם מקור ראשון - כולם משועבדים לקו. האם יש שם משהו רענן? משהו שפונה אל גווני החברה שלא מסוגלים להתכנס רק אל הדוגמות הקיימות? משהו שמרשה לעצמו גם אוונגארדיות קלה מדי פעם?
שום דבר. "ראית אותם פעם ראית אותם תמיד...". ידיעות והארץ תמיד יתקפו את ראש הממשלה, ישראל היום ומקור ראשון – תמיד יחניפו לו ומעבר לכך, כלי התקשורת בישראל הם כלי בידורי, לא כלי מרחיב אופקים אלא כלי שאוטם את השכל ודוחק אל מחוץ לשיח חלקים נרחבים של החברה.
המנעד שבין ימין לשמאל גודלו כראש סיכה. שום חשיבה רעננה, שום אופציות חדשות, מעל הכל מרחף הפוליטיקלי קורקט – אני מתגעגע לאיזה "ניו-יורקר" – איזו חתרנות שלא מפחדת מכלום, מוכנה להציב הכל על השולחן מכל הכוונים.
ציבור נאמני ארץ ישראל חש חזק מאוד על בשרו את החד גוניות הזו. האדם המאמין, כשהוא מקשיב ליומני החדשות, או צופה בכותרות שבדוכני העיתונים, מביט למעשה על המציאות - מבחוץ. עכשיו, כשאנחנו צופים בפרפוריו של "הארץ" מקווה אותו ציבור שהמציאות תתהפך – ששלמה בן צבי יקנה גם את ידיעות ושקוראי "הארץ" ילמדו כיצד לחשוב מקלמן ליבסקינד ומאורי אליצור.
אבל לחירות יש מן תכונה כזו, שכשאתה שולל אותה ממישהו אחר – בסופו של דבר היא נשללת גם ממך. אנחנו לא מבינים עד כמה חשוב שהעיתון הכל כך מנותק מן המציאות הזה, עם הרקע הנאצי של המשפחה המממנת, ימשיך ויצא לאור, שלא לדבר על מעריב. כי "הארץ" מבטא חלקים מסוימים בחברה הישראלית - חלקים שבלעדיהם השיח כאן יהיה משעמם עוד הרבה יותר.
בשבועיים האחרונים מצאתי את עצמי בתוך דיאלוג מעניין עם אנשי "עלה ירוק" סביב נושא הקנאביס הרפואי.
"תראו", אמרתי להם, "כשאמרו לכם ללבוש מדים שחורים עם דגלי ישראל, לגרש משפחות מבתיהם, לנתק ילדים מאמותיהם, כבר לא ניסו לתרץ זאת בערכים חיוביים, כבר לא אמרו לכם שייצא מזה שלום, או צדק (כי זו ארצו של מישהו אחר). אמרו לכם שאם לא תעשו מעשה שכל אדם סביר מבין שהוא פשע, תהיה פה אנרכיה והמדינה תתפורר. בעצם מה שאמרו לכם זה שאתם צריכים להכפיף את מצפונכם ואת זכות הבחירה שלכם – את חירותכם – לערך העליון ששמו מדינה. אז מה אתם רוצים עכשיו מהמדינה כשזו מחליטה עבורכם מה ייכנס לכם לפה ומה לא?"
מי שעולץ בימין נוכח קריסת כלי התקשורת של השמאל, אינו מבין שמה שאפשר את פשע הגירוש, אינו התקשורת השמאלנית אלא תרבות השיעבוד שהימין הוא חלק אינטגרלי ממנה. בתרבות של חירות – הגירוש היה בלתי אפשרי.
חשבתי לעצמי, שבעצם זה לא מפתיע, שבראש שתי הרשויות
לטעמי זהו האתגר הגדול של רוכש מעריב. להטעימנו את טעם החירות. לפרוץ את חומות השתיקה והפוליטיקלי קורקט והדוגמות של השיח הציבורי בישראל. להביא למעריב את השמאלנים הכי גדולים, לצד אנשי הגבעות והרב גינזבורג. לדבר על בית מקדש ועל גלובליזציה – באותה נשימה. לתקוף את הדרת הנשים בבני ברק והדרת הגברים בתל אביב. להכניס כותב ערבי למקור ראשון וחרדי למעריב. לשחרר לשחרר לשחרר. לא לפחד משום דעה, לתת לשוק הרעיונות לפרוח באמת.
אז – כשתחזור החירות לשיח, ניתן יהיה לטפח באמת חזון הפורץ מעבר למנעד המשמים שבין השמאל לימין בישראל.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם