פועלי הפרינט
פרצופי הבריונים המקועקעים ליד דלתות ההנהלה הן ההוכחה לשסע העמוק בין הזדוניות של בעלי מעריב לבין ההתעקשות של העובדים להמשיך ולהוציא עיתון
מאש הזאת שבה ליבי אוכל,
מחרפתי, מכל אושרי הדל,
רק אותיות החתומות בספר"
את הדברים הללו כתבה לאה גולדברג ב"אהבתה של תרזה די מון". ואני אף לזה לא יכול לקוות. פונטים בארכיון ממוחשב, מאות כתבות על המצב ההומניטרי המזעזע באפריקה, על שביתות באירופה, על בתי מלוכה מנוונים, על דובי קוטב בגני חיות בגרמניה. עורך בדסק חוץ, קצת כתב מגזין, קצת מבקר יין, אבל בעיקר פועל פרינט. אף מילה לא חצבתי בדם או בתוגה אין חקר כמו לאה גולדברג.
יום יום הגחתי מחורי, עכבר פריפריה, ונסעתי שעה וחצי ברכבת לתל אביב, כי רק כאן זה קורה. נטלתי שלום מאישתי הטובה ובתי הקטנה והמקסימה בשביל לעשות עיתון. בשביל לשים על השולחן לחם ויין. הייתי כבר שוטף כלים, טבח, סחבתי פסנתרים ומקררים כסבל, פיזרתי זבל וחצץ על דונמים של גינות. מעולם לא פחדתי מעבודה, מעולם לא חסתי על ידי וכוחי, מעולם לא ביקשתי לי עבודה קלה. אבל אחרי הכל, אני איש של מילים, גם אם לא של מילים גדולות. וזה המקום שלי, אליו הגעתי מבלי שאיש יסלול לי אליו את הדרך.
פעמים אין ספור התמקחתי על מילה, על הכתיב שלה (עם עורכים לשוניים), על המקום שלה (עם עורכי תוכן), על מבנה של כותרת. אין ספור פעמים (ולא אינספור, כמו שכעסתי בכל פעם שהחליפו לי את ה"בין לאומי" ל"בינלאומי") התקוטטתי בקול (אבל בידידות) עם העורך שלי על האופן שבו יש לסקר פרשה עולמית, אם לפתוח בכרוניקה חדשותית, או בתיאור צבעוני, או בכלל אם הסיפור הזה מעניין את הקוראים שלנו בארץ.
כעורך חוץ גמעתי, לפעמים בשקיקה, לפעמים בבחילה, אלפי טקסטים זרים, באנגלית, בצרפתית, בשפות אקזוטיות בתרגום של גוגל, כדי לדעת, למשל, מה קרה לישראלי אחד באמזונס. או כדי למצוא את הפרשנות המעניינת ביותר למצבו של מועמד לנשיאות מדינה אירופית בעוד חודשיים, ומה לעזאזל הוא חושב על פתרון שתי המדינות במזרח התיכון.
אני מכיר את הבלוגים שצריך לעבור עליהם כדי למצוא עוד סקופ של האופוזיציה האיראנית על מתקן חדש במדבר
שמתי בצד את ההשקפות הפוליטיות שלי למען סיקור אובייקטיבי, מתוך הבנה שאני כותב ועורך בשביל המיינסטרים, ולא עיקמתי את אפי נוכח העיתון שלעתים רחוקות שיקף את התפיסות שלי. הציבור יודע להבחין בין מה שמוצא חן בעיניו ומה שלא, ואני לא צריך להונות אותו כדי להחדיר את מסרי. בטורי הדעה המעטים שפרסמתי אמרתי מה אני חושב.
חבריי לדסק סייעו באיתור תמונות, ביקשו ממני דברים שלא הצלחתי לספק (איך קוראים לדובר המשטרה בעיר ההיא במלטה וכו'...) הרבה פעמים כשלתי אני (איך פספסת את האמירה ההיא של מרקל, את התמונה ההיא של ליידי גאגא). זוטות, שמהם מורכבים עמודי החדשות מהעולם, לפעמים תבלין, ולפעמים מהות. פעמים אחרות הצלחתי להשיג אחרים ולהביא לפרסום תמונה היסטורית שאף אחד מלבדי לא הספיק להכניס לגיליון.
וזו הייתה מערכת השיקולים שהנחתה אותי מקצועית מדי יום, מאה ומשהו קילומטר מהבית: לדייק, להקדים, לעניין. המשכורת אף פעם לא הייתה תמריץ מספיק (ארבע ספרות, בלי סימן עליה). גם לא הפרסטיז'ה. איש לא הצביע עליי ברחוב או פתח לי שערים כשהשם שלי הופיע על כתבה פותחת. אני לא מתלונן. זה המקום שבו אני יכול לעשות מה שאני יודע ואני אסיר תודה על כך. ואני מוכרח לומר שרוב חברי לעבודה, עורכי פרינט ואינטרנט, ראשי דסק, רכזי כתבים, צלמים, גרפיקאים, מפיקים, לא יודעים אפילו איך לפעול אחרת.
אבל הסוג הזה של יושרה מקצועית כשלהם, של שוויון בין פה ולב, של דרישה בלתי מתפשרת כלפי עצמך להוציא תחת ידך מוצר ראוי, זרה לבעלי השררה שהעיתון שייך להם. מבחינתם, תשלום משכורות הוא חובה בלתי נעימה שכל דרך להתחמק ממנה ראויה, זכויות עובדים הן אילוצים מגונים ועיתון הוא בסך הכול דרך ניסיונית להיאחז בכוח ולפורר את האופוזיציה לך ולמיטיביך בשדרות השלטון, שכאשר מלאכתה נשלמת, או מוכחת כבלתי יעילה, ניתן להשליך אותה הצידה ככלי אין חפץ, ולא משנה המחיר בכאב אנושי.
פרצופי הבריונים המקועקעים ליד דלתות ההנהלה הן ההוכחה לשסע העמוק בין הזדוניות הזחוחה של בעלי מעריב לבין ההתעקשות של העובדים להמשיך ולהוציא עיתון, למרות נביחות הכלבים, להמשיך להתפרנס כשותפים יצרניים, פועלי פרינט נגד פועלי אוון.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם