ברוטב קארי: לקחים מחוק ביטחון המזון ההודי
ממשלת הודו תאגור תבואה ודגן כדי למנוע עוני ורעב. החוק אולי אינו שלם, אבל הוא יצירתי ובעל מעוף. הגישה לביטחון מזון טעונה תיקון
◄בואו להיות חברים של nrg ירוק גם בפייסבוק
לפני כחודש כתבתי שביטחון מזון הפך לדת החדשה. שאנו חיים בעולם יבש, רעב ואלים. אם נותרו ספקות לגבי אמיתיותו של משבר המזון הם התנדפו בשבוע האחרון. מדד המחירים לצרכן, אינדקס סטטיסטי, יבשושי ולקוני, טיפס באחוז בודד. המציאות המסתתרת מאחוריו חמורה שבעתיים. במהלך השנה האחרונה התייקר מחיר הלחם בלמעלה משישה אחוזים, מחיר הסוכר קפץ בכ-8% אחוזים, מחירי הביצים עלו בלמעלה מ-20% ומחירי המלפפונים והעגבניות נסקו ביותר מ-100% ו-200%, בהתאמה.
בה בעת, תנועת "עורו", שכולנו צריכים להכיר, פרסמה זה מקרוב את תוצאות סקר הבחירות שלה. "תושבי ישראל מתקשים לגמור את החודש", אמרו שם. יותר מ-51 אחוזים מהציבור הישראלי קבעו "שהפחתת יוקר המחייה הוא עדיין נושא בוער" (תוצאות הסקר המלא כאן).
אם כן, חשבון הנפש שאנו נדרשים לו אחר בתכלית מזה המסורתי. עליו להיות ציבורי ונוקב וקונקרטי, ולתת מזור ממשי למשבר המזון. חשבון נפש מהסוג המדינאי, המיניסטריאלי, של נבחרי ציבור שקוראים במפה ובקיאים בתחזיות. שרים המישירים מבט אל האופק לראות שבין שינוי משטרי הגשמים, הבצורות, התפוצצות האוכלוסין והתלות של ישראל בשווקי המזון הגלובאליים, מחירי הסחורות והמזון יוסיפו לעלות.
זהו חשבון נפש מדינאי שבסופו תובנה: אין די ב"מיזם הלאומי לביטחון תזונתי" של ארגון לתת, או ב"פתחון לב" או במרכז "יד ביד". הרעב ותת-התזונה, יוקר
ולבסוף, זהו חשבון נפש שמכיר בכך שתופעת הרעב חוצה גבולות ושגם הפתרונות לה חוצים גבולות. שמדיניות חכמה היא כזו שלא מבקשת להמציא מחדש את הגלגל. שאפשר ללמוד לקח או שניים ממדינות שחרתו את הנושא על דגלן.
קחו לדוגמא את הודו. גם כי גיאוגרפית ודמוגרפית ישראל איננה הודו; זו גמד וזו ענק, במובן זה של משברי מזון, השתיים שותפות גורל: תת-תזונה, מחירי סחורות, פגעי האקלים ומחאות חברתיות מטרידות גם את זו גם את זו מקדמת דנא.
ואמנם בהודו, הדמוקרטיה החילונית הגדולה בעולם, שג'ון קנת גלברייט (שגריר ארה"ב בהודו לשעבר) כינה ״אנרכיה מתפקדת", תת-התזונה פיעפע אל תוך בית הנבחרים. הרפובליקה של הודו מספקת לנו את הניסיון המעניין ביותר להתמודד עם בעיית ביטחון המזון.
"החוק לביטחון מזון לאומי", שעבר בתחילת 2012, מציג את הרגולציה השאפתנית ביותר בנמצא היום. כמו המטבח ההודי, תערובות המאסאלה, הג'ינג'ר והקארי, גם החקיקה ההודית דומיננטית, ייחודית, נועזת. בעיני רוחם, ראו המחוקקים ההודים רגולציה שמחסלת עוני ורעב.
"החוק לביטחון מזון לאומי" הוא אפוא המשך ישיר להבטחתה של ראש ממשלת הודו לשעבר, אינדירה גנדי – "גאריבי הטאו" (היפטרו מהעוני). סיסמא שסלמאן רושדי כינה "הבטחה ריקה מתוכן".
הבטחה חלולה או לא, העיסוק בביטחון מזון בהודו ישן נושן. המהפכה הירוקה, בין שנות הארבעים והשישים של המאה ה-20, שהגדילה את תפוקת התנובה החקלאית והצילה, אגב אורחא, את עניי הודו מציפורני המוות, רק דחתה את הקץ. במהלך חמש-עשרה השנים האחרונות חזרו משברי המזון ביתר שאת אל נוף המציאות ההודית.
תת-התזונה שבה אל האופנה. תביעות ייצוגיות נגד הממשלה התרבו והלכו. ב-2001, קבע בית המשפט העליון שהממשלה אחראית על אספקת מזון ושירותי בריאות. מדיון בבעלות על קרקעות חקלאיות ובתמיכה בארגוני סעד ורווחה, עבר בית המשפט לטעון שהזכות לביטחון מזון קשורה בזכות לחיים.
מחסור בכסף, אמרו השופטים – הוא לא תירוץ לאוזלת ידה של הממשלה. החברה האזרחית – טובה, גדולה ויפה – איננה הפתרון. הבעיה אם כן היא סדר העדיפויות הציבורי. השיח החל לזוז מהזירה של חקלאות לזירה של צדק חברתי. זה היה כעשור לפני המחאות, המאהלים, האביב הערבי ותנועת "אנחנו ה-99 אחוזים" (We are the 99%).
הצעת "חוק ביטחון מזון לאומי" שהונחה על שולחן הפרלמנט ההודי בצדמבר 2011, היא תוצאה של 11 שנות דיונים מפרכים, ליטיגציה אינסופית והפגנות המונים. הממשלה שהחלה כהונתה ב-2009, הבטיחה שביטחון מזון יוצב גבוה בסדר היום הלאומי.
לפי "טיימס אוף אינדיה" (Times of India), החוק אמור להיות מיושם עד צאת 2012. כדי ליישם את החוק הממשלה אוגרת תבואה ודגן ומנסה לשמור על מחירי החיטה והסוכר קבועים, כך שהאינפלציה במחירי הסחורות לא ייפגע בצרכנים ולא ירעיב את העניים. על מנת לעמוד בדרישות החוק, כמות הדגן במאגרים צריכה לעמוד על 63 מיליון טונות בכל רגע נתון. קהל היעד לחלוקה בעיתות מחסור בלתי נתפס במימדיו: כ-75% מאוכלוסיית הפרברים וכ-50% מתושבי הערים, כ-800 מיליון איש.
אוקספאם (Oxfam), קונפדרציה בין-לאומית למאבק בעוני, קיבצה משפטנים בכירים וכמה מאבות המהפכה הירוקה בהודו לדיון בהשלכות החקיקה. הכל הסכימו שזה צעד קטן לפרלמנט וצעד גדול לאומה ההודית. הודו, חשוב לזכור, עדיין ברשימת עשר המדינות הגרועות בעולם בתזונת ילדים ובתמותת ילדים, בהגנה על זכויות קרקע וברעב, ורק הממשלה יכולה להושיע את האומה. פיקוח ממשלתי קפדני על ייבואנים, יצרנים, חקלאים, ומשווקים מחוייב המציאות. שקיפות מחירים מחויבת המציאות. לשם כך, יש להעביר תקציבים ייעודיים למשרד החלקאות ולהקים סוכניות מקומיות ולאומיות.
גם לתקשורת תפקיד קריטי במה שמגדירים מומחים "המהפכה הירוקה השנייה". בצד הביקור במסעדות, סיקור פסטיבלי אוכל, דגימת שווקי מזון, הנחיית תכניות בישול וכתיבת ספרי מתכונים, יש לסקר רעב ותת-תזונה, ותופעות הקשורות בשוק המזון העולמי. יש לקשור את ביטחון המזון לאירועי ההתחממות הגלובאלית, לעוני, לכלכלת בית והכנסות בתי אב. הנגשת המידע לציבור, אקטואליזציה של המשבר, דיון תקשורתי בו, הכל נדבכים מהותיים במהפכה.
ברם, גם בגרדיאן, גם ב-BBC, הביקורת והספקנות כלפי החוק בלתי מתפשרות. התכנית יקרה, גרנדיוזית ולא עובדת, טוענים שם. ההבטחה לסבסד מזון בסיסי לשני שלישים מהאוכלוסיה בתת-היבשת, 800 מיליון איש, בעלות של 1.5 מיליארד דולר בשנה, שאפתנית, אם לא יהירה ויומרנית.
מבחינה תרבותית, טוענים המקטרגים, אורח החיים החקלאי מאוס בעיני ההודים. כולם מחפשים כסף מהיר בבנגלור או במומביי, או בבתי הספר להנדסה.
ואז ישנה גם הביקורת הכלכלית. חלק מהביקורות שנשמעו ב"טיימס אוף אינדיה" ביקשו להדגיש שמדובר בצעד לא אחראי. עלות החוק היא 18 מיליארד דולר בשנה הראשונה בלבד. השקעות עקיפות יאמירו לטריליון רופי (כ-20 מיליארד דולר נוספים) בתשתיות חקלאות. הממשלה יוצרת התחייבויות כלכליות בזמן של צמיחה משתנקת ומיתון. ההוצאות על חוק היבטחון המזון ירחיבו את המסגרת התקציבית. הגירעון הלאומי יטפס ל-5.5 אחוזים מהתוצר. הצמיחה תצטמצם ל-7%. בלאו הכי הכלכלה ההודית חבולה. המדד המרכזי בבורסה צנח ב-24% בשנה האחרונה והרופי איבדה משוויה כמעט 20% לעומת הדולר.
ג'אן דרֶז מאוניברסיטת אוקספורד טוענת שחקיקה לא מספיקה. מבחן היישום נותר המבחן העליון. ההיסטוריה מלמדת שהחקיקה הסופית תהיה שונה מאוד מההצעה המקורית. דרז מצביעה על החורים הרבים בגוף החוק: הגדרות העוני והנזקקות חלקיות ושטחיות, מבנה אספקת המזון לא נהיר, קווי החלוקה סתומים, העלויות הכלכליות המלאות הכרוכות בביצוע החוק לא שלמות. ברור גם שייצור מזון בשיטות חקלאיות נוכחיות יוביל לתיעוש, שיוביל בתורו לזיהום.
אבל אי אפשר לקחת מהחוק את הדבר המרכזי שהוא מקדם: רעיון. הרעיון שמזון הוא מושא של הביטחון הלאומי. שהגישה לביטחון מזון טעונה תיקון כמו, ואולי לפני, עניינים לאומיים אחרים. למרות שההצעה מבולבלת, לא-פרקטית וחלקית, אי אפשר לקחת ממנה את היצירתיות והמעוף.
יש לירושלים מה ללמוד מניו-דלהי. נדגיש: זוהי לא קריאה נרגשת לשוב לתקופת הצנע ולמדיניות הקיצוב של שנות החמישים. זו גם לא קריאה נוסטלגית לכונן מחדש את משרד האספקה והקיצוב. הקריאה היא אפוא לשינוי התפיסה. לקידום כלים "רכים" יותר, סוציולוגיים, חינוכיים, יצירתיים בתחום.
שוו בדימיונכם את ישראל אהרוני, צחי בוקשסטר, חיים כהן, גיל חובב, או קרין גורן, עושים אתנחתא מן הסירים והמחבתות ודנים באקטוקאליה של תת-התזונה. בגיאופוליטיקה של חומרי הבסיס. במחירי הסחורות. שערו לכם את פינת "יוקר המחייה" ב"מאסטר שף". עגום? כן, אולי, לפרקים, אבל גם נחוץ והכרחי. וגם, שוו לכם בנפשכם פיקוח מדויק יותר על מחירי המזון, שלא כמו הפיאסקו של הפיקוח על מחירי החלב, שסוקר באתר זה בהרחבה.
זוהי קריאה לעוד יוזמות מסוג "ימי שני ללא בשר" של מיקי חיימוביץ', או "אוכל למחשבה", ספר הבישול הצמחוני, שלה ושל תמי גרייניק.
עלינו להתחיל בקטן. קצת יותר מחקר משווה, קצת יותר היערכות לשנים רזות, קצת יותר העלאת המודעות הציבורית. רק בגלל שהמקור למשבר המזון הנוכחי הוא בבצורת בארה"ב, או רחוק מכך – בחלקים העליונים של האטמוספירה, אין בכך כדי לומר שלא צריך לנסות להבינו. במשבר הזה כולנו שותפי גורל. הגיע זמן חשבון נפש. והגיעה עת ביטחון מזון לאומי.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם