למה כעס חיים חפר
מהפך '77 היה סטירה אכזרית בפרצופו של המשורר. הוא ביטא תחושה של דור שלם שגנבו לו את המדינה
חיים חפר, עיקר כעסו היה על הימין צילום: רענן כהן
השנאה ובעיקר הכעס באו לביטוי במקאמות הרבות שכתב, וכן בראיונות לעיתונות. רבים זוכרים לו גם את ההתבטאות הקשה כלפי המרוקאים שעליה התנצל, אך עיקר כעסו היה על הכוח המוביל היום בפוליטיקה ובחברה הישראלית, דהיינו הימין על אגפיו.
אראל סג"ל כינה את חפר בשיחת רדיו נציג "השבט הלבן" החש שאיבד את השליטה על המדינה. הביטוי קשה, אבל הוא אינו רחוק מהאמת. חפר היה אחד הנציגים המובהקים של העילית שעמדה שנים בראש היישוב הטרום מדינתי ובראש המדינה. לעילית הזו קווי אפיון מובהקים: היא אשכנזית,
מזוהה עם תפיסת היסוד של תנועת העבודה בהיבט החברתי, ולא בכדי ציין חפר את השלב המכונן בהפיכתו לישראלי, השהות בקיבוץ דפנה. לצד זה מבטא חפר תפיסה של הכוח הצבאי ואת החייל כערובה המרכזית להישרדותו של המפעל הציוני, וגם בכך הוא מבטא את דורו, אף כי התפיסה הזו עמדה במבחן חילופי השלטון וההגמוניה במדינה.
חיים חפר, כמו נעמי שמר, כתב כמה שירי געגועים לשלום עתידי, ולצד זה שורה של שירים המעצבים את המיתוס של החייל. הדם הרע בינו לבין שמעון פרס קשור בעובדה הפשוטה: פרס לא היה לוחם כמו דיין ואלון ורבין, הוא לא היה "משלנו." חפר היה איפה איש הזרם המרכזי, המפא"יניקי, לטוב ולרע. הנושא שבו ביטא עמדות מובהקות יותר מהמקובל גם במחנהו היה בשאלות דת. כאן היה חפר אחד הנציגים של תפיסה חילונית לוחמנית ובלתי מתנצלת, שבאה לביטוי גם בלוויה החילונית שנערכה על פי בקשתו.
המקאמה הפובליציסטית הכועסת, הראיונות השנויים במחלוקת והמתח המסוים שליווה את אישיותו בערוב ימיו נבעו ממקום אחד: חפר ביטא תחושה של דור שלם שגנבו לו את המדינה. יתכן שמקור התחושה מצוי גם בקונפליקט בתוך הקבוצה ההגמונית, דהיינו, פירוק הפלמ"ח.
השורה "הפלמ"חניק מחפש את המחר" היתה קשה לעיכול כבר עם כתיבתה: הבחורים הבטוחים בעצמם, הנועזים שאחריהם שובל של סיפורי גבורה נראים מבולבלים ונבוכים, ואינם מוצאים את מקומם בחברה החדשה. גיבורים חדשים קמים.
פלמ"חניקים רבים מצאו בכל זאת את המחר, וגם הפכו לעמוד השדרה של הדור החדש של הנהגת המדינה מסוף שנות השישים ואילך.
גם חפר מצא את מקומו כמתעד מרכזי של החברה הישראלית, ההווי שלה, השפה המיוחדת לא רק של הפלמ"חניקים עם דחילק ומעליש, אלא גם של ילדי השכונה בתל אביב, ושל המסחאים, ואפילו של המזרחיים בשיר "אח יה ראב" ואחרים. כמו רבים מחבריו הוא לא זז הצידה, אבל ספק אם הטמיע את השינויים המפליגים שעברה החברה הישראלית.
מהפך 77 היה סטירת לחי אכזרית בפרצופו של הזרם המרכזי, בפרצוף ההגמוניה המפא"יניקית-אשכנזית, וגם בפרצופו של חיים חפר. כולם הרגישו שגנבו להם את המדינה, ואת התחושה הזו הורישו גם לצאצאיהם. מרצונו או שלא מרצונו הפך חפר אחד הדוברים המרכזיים של התחושה הזו.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם