לא הכל אבוד
הייאוש, ההלקאה העצמית והגעגועים לדור הפלמ"ח שהיינו עדים להם כשחיים חפר הלך לעולמו - מוגזמים. גם לדור הזה יש מה להציע
כך היה כשהביאו לקבורה את נעמי שמר, שלא לדבר על סשה ארגוב, משה וילנסקי, חנוך לוין וניסים אלוני. ואלה רק מקצת הדוגמאות של ענקים בתחומם, שזקנה או מחלה הכריעה אותם, ונאלצנו כולנו להתמודד עם הידיעה שאיש אינו חי לנצח.
אולם דומה שמנה כה נכבדה של ייאוש והלקאה עצמית כמו זו שהיינו עדים לה עם הסתלקותו של חיים חפר, בגיל 87, כבר מזמן לא פקדה אותנו. כל תחנת רדיו וטלוויזיה, וכמובן העיתונות הכתובה, מיד אחרי שביכו והתאבלו על מותו - ביכו והתאבלו גם עלינו, הנותרים במדינה שהיא הניגוד הגמור לכל מה שחלמו חיים חפר ובני דורו.
ועכשיו אין יותר תקווה. להם היו אידאלים גדולים וחזון מפעים כיצד צריכה להיראות מדינת ישראל, והכל הלך פייפן, כפי ששר אריק איינשטיין. לא נותר לנו דבר לחפש כאן, במדינה שלא מילאה אפילו פרומיל מכל מה שהדור שנלחם עליה קיווה שיקרה. זהו. נגמרה המדינה. ואנחנו, אלה שלא היו שותפים לחזון הגדול, אנחנו אשמים.
אז אפשר להירגע. שום דבר לא נגמר, לא ירד לטמיון, לא הלך פייפן. דור הפלמ"ח, שאת אהבתי והערצתי אליו ינקתי בבית הוריי, שהם חלק ממנו, ובמערכת החינוך שגדלתי עליה, היה אכן דור נפלא, אבל כדאי לזכור שלצערנו הם לא הדור היחיד שנלחם למען המדינה. מי שמבכה את מה שהתחולל כאן ב-64 השנים האחרונות אינו מכיר ככל הנראה את אותו חלק ערכי ומשובח של הדור הנוכחי, שעכשיו המשמרת שלו להילחם למען כולנו.
המחויבות, הנחישות, הרצון לתת למדינה, להקריב למענה, כולל את חייהם, קיים היום לא פחות משהיה קיים בזמן הפלמ"ח. אז נכון שאין להם אנשים כמו חיים חפר שיכתבו על כך שירים נפלאים, וכשבני הדור הזה כותבים מוזיקה הם בעיקר מספרים על עולמם הקטן והצר, שבמקרים רבים ממש לא מעניין איש מלבדם, אבל זו דרכו של עולם.
כל דור בוחר לעצמו את דרך הביטוי שלו. זה עדיין לא הופך אותו לראוי פחות. הרי חיים חפר עצמו עמד נפעם אל מול דמותו המיוחדת של הטייס
גם הישראליות לא מתה. היא השתנתה. הרי חיים חפר עצמו עמד נפעם אל מול דור המחאה החברתית - דור הצעירים של היום - שהוא השווה אותם לאנשי הפלמ"ח שיצאו אף הם מהאוהלים כדי להיאבק למען הארץ. אין ספק שחולייה של החברה היום גדולים ומכאיבים, אבל גם אוכלוסייתה גדלה בזמן שחלף מאז הפלמ"ח מ-600 אלף נפשות לשמונה מיליון. חברה הטרוגנית מאוד, שסועה, שמחפשת את דרכה. זה לא אומר שהכל אבוד.
תקצר היריעה למנות את כל ההישגים הנפלאים של הארץ הזו, כמו שהיא תקצר מלמנות את כל חולייה. אבל הייאוש הגדול התוקף חלק מהישראלים, ומתעצם בכל פעם שמסתלקת מחיינו דמות כמו חיים חפר, היא לא רק מוגזמת, היא גם אינה נכונה. הישראליות של פעם, שרבים מתרפקים עליה, כולל אני, לא תשוב. ועדיין, היא מהווה נדבך חשוב ומהותי בספר דברי החברה הישראלית הנבנית כאן. וכך זה יישאר.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם