שלום בהקיץ
כן, ברור, אנחנו רוצים שלום. אבל יש דברים יותר חשובים כרגע. רשמים ממפגש ישראלי-פלסטיני באתונה
מתלבט, הוא ענה לי, זה נושא קצת טחון. בואי נחליט ביחד אחרי שתחזרי. יש משהו בדבריו, חשבתי לעצמי. מה כבר אוכל לכתוב שעדיין לא נאמר?
ובאמת, בלי לדעת, במסרונים הקצרים האלה בינינו, מיצינו מראש את עיקר הסיבה שבגללה בכלל נולד הסמינר: איך לעורר לחיים את המוות הקליני של המשא ומתן, שבשנה האחרונה לגמרי נדחק לפינה. אחרי הכול, לכולנו יש נושאים הרבה יותר כבדים על הראש - הכלכלה, איראן, היחסים עם ארה"ב, הבחירות. ב"מעריב", תודה לאל, יש גם צרות אחרות. למי בכלל יש זמן לדבר על שלום? תודו שבקונטקסט הנוכחי, עצם אזכור הנושא נראה קצת הזוי.
בדיון המסכם בסמינר ביקשו מאיתנו להעלות רעיונות איך להחזיר את הנושא לסדר היום. אחד העיתונאים הישראלים נענע בראשו באיטיות ומלמל - אתם חולמים, פשוט אין סיכוי. מה פתאום אין סיכוי? התקוממנו. אם באמת רוצים משהו, הרי אפשר הכל. הנה דוגמה שתמחיש את הבעיה, הוא אמר, וסיפר שלא מזמן היה בסיור מאלף באזור C והציע לעורך שלו כתבה, והעורך אמר, וואלה, נשמע מעניין, אבל היום אנחנו מפוצצים בחדשות, אז דבר איתי מחר. מחר הפך למחרתיים, מחרתיים לשבוע הבא, ובגדול, יש תחושה שכולם פשוט איבדו עניין. העיתונאים, הקהל הישראלי, אפילו הפלסטינים.
היה משהו מדכא בסיפור שלו, בעיקר בגלל שהוא נשמע מאוד מוכר. מישהו בכלל מעסיק את עצמו בעניין הזה היום? נתניהו לא עושה רושם של אדם שהשלום מדורג אצלו ברשימת הדברים שהוא צריך לעשות, ואבו מאזן מצידו, לאחר שהציב תנאים שאם לא יתקיימו הוא בכלל לא מוכן לדבר, התחיל לעשות בעיות: הוא מבקש לבטל את הסכמי פריז, ועכשיו ניגש שוב לאו"ם לעוד ניסיון להכריז על מדינה באופן חד צדדי. אבל גם הבעיות האלה כבר לא עושות לנו כלום. כבר היינו בסרט הזה. אפילו אינתיפאדות כבר היו שתיים, ונדמה שהפטנטים למשיכת תשומת לב התרוקנו לגמרי מכל היצירתיות. יחסית לכל הכותרות החדשות שמתרוצצות עכשיו בעולם, כל הדברים האלה נשמעים בעיקר כמו עוד שידור חוזר.
יומיים וחצי ארך הסמינר, והיה בהחלט מעניין וסוער. בדרך לשדה התעופה, גדי, המנכ“ל הישראלי של היוזמה, אמר לי שלדעתו הנושא מת בגלל בעיה של אמונה. מה זאת אומרת? שאלתי, והוא ענה: מי שתומך בפתרון שתי מדינות לשני עמים בדרך כלל לא באמת מאמין שזה יקרה, אז הוא גם לא עושה שום דבר כדי שזה יקרה, וכשזה אכן לא קורה הוא טופח לעצמו על השכם ואומר, "צדקתי".
השתכנעתי, החלטתי להיות שונה והתחלתי לשבור את הראש - איך לכתוב על זה משהו מעניין? הרי אם אשטח שוב את כל הטיעונים בעד-ונגד-ומי-עשה-מה-ומתי-ולמה, תוך שתי שניות הקהל שלי יירדם. אז אולי אתמקד ביחסים האישיים העדינים שנרקמו ביננו, בתוך הקבוצה. או שאולי אקצין את הוויכוחים ואכניס ציטוטים פרובוקטיביים במיוחד. או שאולי עדיף שארשום לעצמי כמה בדיחות טובות מהמפגש, כי בסופו של דבר צחקנו הרבה, והיתה אווירה ממש טובה. בעצם, הכל בעצם תלוי בפסקת פתיחה שיהיה בה קצת מהכל: היה קצת מוזר לנסוע ביחד מהשכונה המשותפת עד אתונה, כדי לדבר אחד עם השני באנגלית. הם לא מדברים עברית מספיק טוב, ואני יודעת רק קללות בערבית.
כשחזרתי מאתונה מתפקעת מרוב רעיונות, סיכמתי עם העורך שבמקום כתבה גדולה נעשה על זה רק טור מורחב, כדי לא לייגע את הקוראים. כתבתי, שכתבתי, חרקתי שיניים, החלטתי בכל מחיר להפוך את זה לקריא, קולח, מסקרן. אחרי יומיים ובערך שמונה גרסאות, סיימתי, שלחתי למערכת, והייתי מאוד מרוצה.
אבל רגע לפני הסגירה של הגיליון היה קצת בלגן, היו צריכים לוותר על משהו, וביקשו ממני מהר לכתוב טור רגיל ולדחות בשבוע את טור השלום המפואר. רק שנחשו מה קרה בשבוע שלאחר מכן, שוב יום לפני הסגירה? התקשרו מהמערכת, התנצלו, ושוב ביקשו ממני טור קצר. האמת היא שכשקראתי שוב את הטור בניסיון נואש לשכתב אותו, הבנתי מה קרה. בקריאה נוספת, אין פלא שכשצצו שינויים שתמיד קורים לפני הדדליין, הוא נפל קורבן. למרות הכל, הוא פשוט לא היה מספיק מעניין.
הטור הזה הפך בעצמו לסמל, דחוי, חבוט, עתיר גימיקים, משוכתב למוות ומקוצר. אני חייבת לומר שזה אף פעם לא קרה לי עם משהו אחר שכתבתי בעבר. חברי למשלחת חזרו לכור מחצבתם, וגם הם לא פרסמו על החוויות שלהם שום דבר. אז מה המשמעות? נראה לי שכולנו נדבקנו בחיידק השעמום. כן, ברור, אנחנו רוצים שלום. אבל יש דברים יותר חשובים כרגע, אז אולי מחר.
כשמנהיג כלשהו מאיים, מתלהם, מחרחר, כולם מקשיבים. מחרחורי המלחמה, יש להודות, יוצאים הציטוטים הכי טובים. אנחנו נמחק אתכם מהמפה. יש לנו זכות להגן על עצמנו. נגיב במקום ובזמן שיתאימו לנו. השלטון שלו לא יציב, הוא פחדן שחייב להתפטר.
לכל ציטוט כזה יש תמיד המון הדים. כותרות, פרשנויות, תגובות, ניתוחים. אבל שלום? באמא שלכם. אין בזה שום אפקט של דרמה, ובינינו, זה פשוט לא באופנה לדבר על זה יותר. בעולם הציני שלנו הסכסוך הפך פרנסה להמון אנשים, ובמיוחד לאלה שמשפיעים. אז האם ייתכן שמאחורי ההצהרות, הרצון האמיתי שלנו הוא לא לפתור את הסכסוך, אלא דווקא לשמר?
הסכסוך הזה פיצל אותנו כעם - עליו נבנו הימנים והשמאלנים, ומי שבנה מזה קריירות הם אלה שמנהיגים את שני הצדדים. אין כמו קונפליקט טוב כדי ללבות שנאה מוגזמת למחנה אחר. אז כשאבו מאזן מתחבק עם מחבלת או כשליברמן משמיץ אותו, זה מעניין ומייצר ים של רגשות. אבל אחרת? אין רייטינג. עזבו, זה פאסה.
תכלס, גם כל חברי המשלחת לאתונה מתפרנסים יפה מהסכסוך: ברור שכל אנשי הארגון שנקרא "יוזמת ז'נבה" יצטרכו למצוא עבודה חדשה אם חלילה יהיה שלום, אבל מה איתנו, העיתונאים? גם אנחנו נצטרך למצוא נושאים חדשים. מה יעשו פתאום כל הפרשנים והמומחים?
זה לא רק שהתרגלנו אליו - התמכרנו לסכסוך. אנחנו חיים אותו. הוא חלק מהרוטינה שאנחנו מטפחים. רצה הגורל ונתקענו עם שני מנהיגים שאף אחד מהם אינו מספיק אמיץ כדי לעשות צעד גדול ומשמעותי. בהיעדר מנהיגות כזאת, נותרנו חברה שמתעניינת רק בסנסציות ובאמירות קיצוניות, שמשמרות את הוויכוח הבלתי פתיר על ההיסטוריה שכל צד תמיד יראה באופן אחר.
מהעיתונאים הפלסטינים נפרדנו בחיבוקים ונשיקות, וגם הצטלמנו והעברנו אחד לשני את התמונות. אבל איך השתנתה ההתנהגות שלנו מאז? נראה לי שדי חזרנו לעצמנו, ונשאבנו בחזרה לחיק שני העמים. הפלסטינים התרגלו לחיות את מנטליות הקורבן שתמיד מגיע לו יותר, ולא משנה מה מציעים. אנחנו, מצידנו, התרגלנו לריב עד זוב דם ולהיות מפוצלים. קבוצות שלמות של אנשים בנו את כל הזהות שלהם על פי המחנה היריב שלו הם מתנגדים. אפילו על הדרך שבה נשמר את זכרו של רבין אנחנו רבים.
כל כך רציתי לכתוב טור יפה על שלום. טור מלא תקווה וחזון. הרי העט חזקה מהחרב, נכון? אבל בעזה וגם בגדה העט היא אנטי ישראלית ורק משמרת את המחלוקת, ובקרב המתונים יש פחד אמיתי לדבר על שלום ולהיות מסומנים כבוגדים. אצלנו העט אולי לא אנטי פלסטינית, אבל קיים פחד אחר - המנהיגים מפחדים לעשות צעד דרסטי שירחיק מהם חלק מהבוחרים, והתקשורת מפחדת לאבד רלוונטיות אם תעסוק בדברים לא מספיק מעניינים.
בקיצור, זה אולי קצת מצער, אבל בואו נודה באמת המוטלת לפנינו פשוטת איברים: אומץ אמיתי הוא להאמין במשהו באופן מספיק עמוק כדי להיות מוכן למות בשבילו. אבל נכון להיום, יותר מדי אנשים מוכנים למות למען המלחמה, ואף אחד לא מוכן לסכן את עצמו למען השלום.
סטטוס: "מלחמה היא שלום. חירות היא עבדות. בערות היא כוח" (ג'ורג' אורוול).
lsigan@netvision.net.il
עמוד הפייסבוק של לילך סיגן
הבלוג של לילך סיגן ב"האפינגטון פוסט"
אקו"ם