המלחמה הבאה
בבחירות הקרובות תתקיים משאלתה של גולדה: לא יהיו פלסטינים. אבל כשהרשות מתפוררת, חמאס מתחזק והייאוש הפלסטיני גובר, נראה שב2012- כמו ב1973- הממשלה מעדיפה לקדם פני מלחמה על פני הסדר. וכמו אז, הכל ידוע מראש, מלבד מספר ההרוגים
ד“ר יגאל קיפניס עושה ב- 1973“ הדרך למלחמה“ ועדת חקירה אישית כזו למלחמת יום הכיפורים. התוצאה מרתיחה את הלב וקורעת אותו לגמרי כשנזכרים שבמלחמה ההיא, שקיפניס מציג כנמנעת לחלוטין, נהרגו יותר מ2,500- ישראלים.
הטיעון של קיפניס נשען רובו ככולו על מסמכים רשמיים שנחשפו - בעיקר בוושינגטון, שהרי בישראל לא חושפים מסמכים כי אנחנו לא ראויים לדעת. בתמצית, הוא אומר שהמלחמה הייתה תוצאה ישירה של סרבנות ישראל למגעי ההסדר שיזם אנואר סאדאת. ולא מדובר במגעים שהיו שנתיים ושלוש קודם לכן, על תוכנית רוג‘רס ויוזמת יארינג ושאר פעולות, שגם להן אמרה ממשלת גולדה "לא“ גבה לב. מדובר ביוזמה מצרית ישירה מתחילת 1973 בהשתתפות הממשל האמריקאי ועם תאריך תפוגה ברור: ספטמבר .1973
הנה רק דוגמה אחת, נוראה במיוחד. ב18- באפריל, חצי שנה לפני המלחמה, נועדת גולדה בביתה עם השרים משה דיין וישראל גלילי. הם מחליטים למדר מן העניין כולו את שאר השרים וכן את ראשי מערכות המודיעין והביטחון, מחשש שמא מישהו מהם יחשוב, חס וחלילה, שעדיף ללכת להסדר ולא להידרדר למלחמה ודאית. השלושה קובעים, כותב קיפניס, שישראל מעדיפה לקדם פני מלחמה עם מצרים, שתתרחש כנראה בתקופה הקרובה, על פני הסדר עם מדינה זו בתיווכה של ארצות הברית (הסדר שפרטיו, אגב, היו טובים יותר לישראל מאשר הסכם השלום שנחתם פחות משש שנים אחר כך).
כשקבעו זאת ידעו השלושה שהמלחמה תתרחש בחודשים הקרובים, במועד שיוכתב על ידי המצרים, ושישראל לא תקדם את המהלך בגיוס מילואים או מכת מנע. דבריו של קיסינג‘ר, שאמר להם "תצטרכו לחכות יותר משעתיים“ (לגיוס או מכה מקדימה), הדהדו היטב בתודעתם.
זה כואב לקרוא, עד היום. אבל לא פחות כואב לחשוב, ש40- שנה אחר כך אנחנו ממשיכים לחטט בהבלים של הידיעה המודיעינית שלא הגיעה, ולעסוק ברכילות כמו מתי העירו את גולדה, ומה בדיוק אמרו לראש המוסד צבי זמיר בטלפון. כל זה בזמן שהאמת מונחת לפנינו: ישראל לא הייתה זקוקה להתראה, לא למלך חוסיין ולא לאשרף מרואן ולא ל“אמצעים המיוחדים“ המהוללים, שהופעלו או לא. היא הלכה למלחמה בעיניים פקוחות ובהחלטה מודעת. ו40- שנה אחר כך היא מעדיפה עדיין להתעסק בזוטות ולא בעובדה המחרידה הזו, אולי מפני ששום דבר אמיתי לא השתנה מאז ועד היום.
המקבילה של מחדל 1973 בימינו איננה שאלת איראן, אם כי גם בה עולה במלוא חומרתה שאלת היחסים בין ראש ממשלה ושר ביטחון לבין שאר חברי הממשלה, ועוד יותר מזה לראשי הזרועות הביצועיות, אלא הסוגיה הפלסטינית. לפני כחודש ציטטתי כאן את דבריו של קצין בכיר בצה“ל, שאמר בפורום סגור ש“כולם מתעסקים עם איראן, אבל בראייה לרחוק השאלה הפלסטינית תקבע את גורלנו הרבה יותר ממנה. והמצב אינו יציב ואינו הולך לכיוון טוב. אם לא יחול שינוי, התפרצות נוספת היא שאלה של זמן.“
התגובה לדברים בדרגים הבכירים בישראל הייתה הרמת גבה. מה פתאום מישהו קופץ עם העניין הפלסטיני? מוטב לקצינים שיעסקו במה שמשלמים להם לעשות ולא יעוררו דאגות שווא בעילום שם. מאז חזרו הפלסטינים מעט לכותרות, כולל כמובן השבוע. הסיבה איננה זעזוע תודעתי אצל המנהיגים, אלא משהו ארצי הרבה יותר: כולם מריחים בחירות. ובבחירות, כך נהוג בישראל בעשור האחרון, צריך לשלם מס שפתיים לדבר העתיק והמרוט הקרוי "תהליך מדיני,“ לפני שמניחים אותו שוב בפינה לארבע שנים.
וכך מוציא שר הביטחון אהוד ברק מהנפטלין את "תוכנית ההתנתקות ב“‘ שלו: כאילו ברק איננו שר הביטחון
העניין הוא שכולם יודעים גם שברק לא ממש מתכוון: באורח אופייני להתנהלותו בשנים האחרונות, הוא ספק משחק את המשחק הפוליטי, שבו מי שרוצה לקושש קולות במחנה המרכז-שמאל צריך להגיד שהמצב הקיים עם הפלסטינים אינו יציב, ספק שם ללעג את הסיפור כולו באקט שנראה כמו סאטירה על מהלך פוליטי.
וכך צץ מנגד אביגדור ליברמן, עוד אדם שלא ברור אם הוא ציניקן פוליטי מיומן או סאטיריקן גאוני שהשתלט על תפקיד שר החוץ ועל הנהגתה של הסיעה השנייה בגודלה בקואליציה, ותובע "לבחון את הסכמי אוסלו“ או לגרש את אבו מאזן מהנהגת הפלסטינים. ליברמן גם לא מתכוון, כמובן; גם הוא יודע שבתאטרון הבובות המכונה "מצע מדיני“ כל אחד צריך להגיד את השורות שלו, למרות - ואולי משום - שהקהל מכיר את הטקסט בעל פה ויודע שמדובר רק במערכון. כמו שעשו גולדה ודיין כשדיברו על הכמיהה שלנו לשלום, בעודם מבטיחים במעשיהם שתהיה מלחמה.
וכך תתגייס המערכת כולה למאמץ להדוף את המתקפה הדיפלומטית החלושה של אבו מאזן בעצרת האו“ם, כאילו גם המנהיג הפלסטיני לא יודע שהוא עוד בובה בתאטרון שאף אחד כבר לא קונה לו כרטיס. שהרי מה יש למנהיג ישראלי בחייו אם לא עמידה גאה בשער נגד "מתקפת שטנה,“ כמו שעמדה גולדה בגאווה כשטענה שאין עם פלסטיני, כמו שעמד דיין, חצי שנה לפני המלחמה, ואמר "ימים אלה מבורכים בתנאים שכמוהם לא ראה עמנו, בוודאי לא בתקופה של שיבת ציון.“
ב2003- רץ עמרם מצנע בראשות מפלגת העבודה על מצע שכלל נסיגה מרצועת עזה. אריאל שרון לעג לו, אמר שדין נצרים כדין תל אביב, ושנה אחר כך, מתוך הדכדוך על מצבו כראש ממשלה, חוסר התקווה הכללי וצרותיו המשפטיות החליט, בניגוד לדעתם של ראשי הזרועות ומעל לראשם של כל השרים (הפעם כולל שר הביטחון מופז) על אותה נסיגה עצמה. זו הייתה הפעם האחרונה שבה הנושא הפלסטיני, השאלה שתקבע את גורלנו כדברי הקצין הבכיר, הייתה פקטור כלשהו בקמפיין.
ראש המשלה אולי יהמהם משהו על מחויבותו לפתרון של שתי מדינות לשני עמים, שמיום ליום הופך קשה יותר עד בלתי אפשרי בגלל מעשי ממשלתו בשטח. בפועל, מי שביטא את עמדתו באופן בהיר הרבה יותר הוא ידידו הטוב מיט רומני, שדיבר על הצורך "לבעוט את הכדור במעלה המגרש“ והביע חוסר אמון בכל פתרון מדיני.
באופוזיציה ידבר שאול מופז על הסדר ביניים, ושלי יחימוביץ,‘ נכון לעכשיו האלטרנטיבה, אפילו לא תטרח לדבר. היא מתקרבת ל20- מנדטים ואיש אינו יודע במה היא נבדלת מנתניהו בעניין. בשטח תמשיך הרשות להתפורר, חמאס ימשיך להתחזק, הייאוש הפלסטיני יגבר. המציאות תמשיך להתרחק מכל אפשרות של פתרון. 40 שנה אחרי ההתפרצות, יגאל קיפניס הבא לא יצטרך לנסוע לוושינגטון כדי לנבור במסמכים. כמו ב1973- הכל ידוע, חוץ ממספר הרוגיה של המלחמה הבאה.
ofer.shelah@maariv.co.il
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם