הטור האחרון?
(ואם לא אחרון, אז לפחות אנרכיסטי)
באתי לקבור את מעריב, לא להלל אותו
כאן ברשותו של נמרודי והנכבדים האחרים
כי גם נמרודי איש כבוד היה.
רשע האדם נשאר גם אחריו
הטוב שבו נרקב עם עצמותיו.
וכן, כולכם - כולכם אנשי כבוד
ואני רק באתי לנאום אחרון
בלויה של כבוד אדם ומות עיתון.
לשאת דברי פרדה מול הארון
ואולי גם להרגיע קצת את ההמון
אשר הושפל על ידי אנשי ממון
שלא רואים אתכם בין עסקאות להלוואות
אבל כולם ללא ספק אנשי כבוד
שיחפשו רוכש חדש, כפתרון זמני מאוד,
אולי את ברוטוס ממקור ראשון,
שגם הוא, כמו כולכם, איש של כבוד"
עפ“י מונולוג ההספד של אנטוניוס ב“יוליוס קיסר“ מאת שייקספיר
לא ככה רציתי להיפרד.
ואני יודע שזה יהיה טור אנרכיסטי, אבל הדמוקרטיה כבר לא גרה במקום העבודה הקורס שלי יותר. שנים רבות, רבות מדי, הייתי נאמן ל"מעריב"“ וכתבתי את הטור הזה גם כשהייתי מאוד חולה או שתוי, בעיוורון זמני או דיכאון מתמשך. כמעט 40 שנה.
כשהייתי קצין צעיר במלחמת יום כיפור, הייתי מגיע עם מחברת מקושקשת לקרון של מפקד האוגדה בסיני ומבקש מאריק שישלחו את זה לבניין מעריב בתל אביב. הנאמנות שלי לדווח על הקרבות הייתה גדולה יותר אפילו מהנאמנות שלי להציל את המדינה במלחמה הארורה ההיא.
וזה נכון, כשאתה כל כך רגיל למשהו ואוהב אותו בדרכך, אינך מאמין שיום אחד הוא לא יהיה איתך. לא כך רציתי להיפרד, מעיתון שגם לפני שהוא נסגר הוא כבר נראה די מת. ובכל זאת הנה אני חווה כאב ואבל על מישהו מאוד
בשנות התשעים נקלע העיתון הזה לבעיות קשות עקב מעלליו של רוברט מקסוואל, המו"ל שהטביע את עצמו, ואני בהחלט ממליץ גם למו"לים שפשעו וזרקו אותנו לכלבים לקפוץ מאיזו יאכטה, רצוי עם איזה משקולת כבדה של חובות לבנק דיסקונט, שזה הרבה יותר הוגן מלהטביע את העובדים.
אלא שאז היה לנו לפחות עורך ראשי חומל, מפקד אמיץ שלא יפקיר את חייליו: יעקב ארז, גבר נמוך, רגיש וסמכותי. אני זוכר במיוחד פגישה אחת במשרדו הצנוע כשהצרות של מקסוואל היו מאחורינו, ואני אמרתי לו: "יקוב, אתה בפירוש הצלת אותנ".
ארז חייך את החיוך המבויש שלו ואמר לי כמעט בלחש: "ואתה חושב שאחרי שאמות מישהו יגיד על קברי: "כאן טמון אדם שהציל את "מעריב'?".
אבל בשנים האחרונות הפך הבית של העיתונאים לבית של טרור ופחד. כתבים ניזונו משמועות על פיטורים וקיצוצים, ואיש לא זכר את חסד הנעורים של העיתון, שבשנת שבעים חלקתי בו חדר בקומה השנייה, עם אורי דן הימני ועם מנחם תלמי העממי, שהיה נותן לי, ילד בן 20 וקצת, את אחת מהתמונות היפואיות שלו, והייתי מתפקע מצחוק, אחר כך יוצא לאכול איזה תבשיל גרוע במזנון שבקומה השנייה, בוהה בנתן אלתרמן מגיה טור שלו ובפינה אחרת ישב המשורר אורי צבי גרינברג אדום השיער, מגיה שיר נבואי ארוך במיוחד ונוהם לעצמו: "נפלה פה שגיאה!".
וכעת, כשכמעט כל העיתונות המודפסת היא שגיאת דפוס אחת גדולה... לא, הנוסטלגיה בהחלט יכולה לחכות. לא כך אני רוצה לכתוב את הטור האחרון שלי.
וכן, אני לגמרי בעד סגירת העיתון בעליבותו הנוכחית, ולגמרי ממליץ להרוס הכל ולבנות עיתון אחר וחדש, עם כותבים אמיצים ותחקירים מעמיקים, ולא רק ערימות של נייר יקר עם רכילות ושיממון ומנויים.
לפני שהתגרשתי מאחת מנשותי, הלכנו לייעוץ זוגי יקר מאוד, עד שאמרתי לה בדירה שלנו את מה שלא יכולתי לומר בקליניקה של המטפל: אין לי שום עניין להציל את היחסים בינינו, ומה שאנחנו צריכים עכשיו זה לא פסיכולוג אלא עורך דין טוב.
וכך בדיוק אני מרגיש עכשיו, בטור שהוא אולי האחרון.
ובעוד עשר או עשרים שנה, אם אחיה ברווחה כפנסיונר שקיבל כדין את כל כספיו וקרנותיו, אולי אטייל עם הנכדים שלי בעיר הגדולה, אחנה את המקל שלי מול איזה מרכז קניות ובניין גבוה וחדש, אחניק דמעה בגרון, ואגיד לנכדי בקול ניחר של זקן חביב:
"וכאן, חמודים שלי, איפה שאתם רואים את קניון נוחי ומגדלי נמרודי, פעם, מזמן, עמד פה בית מעריב".
sofash@maariv.co.il
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם