ערב עיתון
האם בעל הבית החדש של "מעריב" יאהב את הטור שלי?
לפני חודש הסכמתי לראשונה עם הטענה של אשתי שהגיע הזמן שנביא ילד לעולם. בערך שבוע וחצי אחר כך הקירות בבית מעריב החלו לרעוד והקריסה הגדולה אל עבר "הקפאת ההליכים" באדיבות בית המשפט המחוזי בתל אביב החלה. הדבר הראשון שחשבתי עליו זה שמצאתי את הטיימינג הכי גרוע בעולם להחליט להביא ילד לעולם. כמו שהעתיד של העיתון היה מוטל בספק כך גם היכולת שלי לפרנס את הקן המשפחתי מוטלת עכשיו בספק, וכמו שהחיוכים בקרב העובדים בבית מעריב החלו להצטמצם כך גם האופק המקצועי שלי הלך והצטמצם. הצמצום והספק הכתיבו את הטון ואת הקצב, והיה ברור שזה לא זמן אידאלי להוציא מחשבוני ביוץ.
ואז נזכרתי שבעצם גם קודם לכן, לפני שקריסת העיתון החלה, חשבתי שזה זמן לא טוב להביא ילדים, מפני שהמשכורת שלי לא מספיק גבוהה כדי לאפשר פרויקט ילודה שכזה. אבל את אשתי זה לא עניין. "אתה לא מבין משהו: זה תמיד ייראה לך כאילו אין לנו מספיק כסף להביא ילדים", היא אמרה אז.
"טוב, את צודקת", אמרתי לה בשיחת טלפון ביום חמישי שעבר.
"נו, איך הגעת למסקנה?" שאלה כפי שהיא עושה תמיד (עוד לא הייתה פעם אחת שאמרתי את צמד המילים האלו ואחריהן לא הגיע השאלה החטטנית הזו - שמקורה כמובן בתאווה הבלתי נשלטת של אשתי לחקור את התהליך "המרתק" שעברתי בדרך אל ההבנה הסופית כי היא צודקת).
הסברתי לה שזה היה די פשוט. הייתי עסוק בגלגול מחשבות על כל המתרחש בעיתון בחודשים האחרונים ופתאום תפסתי באיזה מצב אוטופי הייתי לפני שהקריסה החלה: עם מקום תעסוקה שסיפק לי עבודה שאני אוהב לעשות, אפילו גאה לעשות, ועם משכורת קבועה לא רעה. אוטופיה מושלמת עם תנאי גידול מעולים להולדת צאצא. אבל הרי אז, בזמנו, כשחייתי את האוטופיה, זה נראה לי לא מספיק טוב. ומתוך זה פתאום נולדה לה מחשבת-בת: באמת לא משנה איפה אהיה וכמה ארוויח - תמיד ייראה לי כאילו זה לא הזמן האידאלי להתחיל לייצר ילדים. הכול עניין של פרספקטיבה.
אשתי הייתה מאושרת לשמע ההסבר המפורט.
"טוב, אני צריך לרדת מהמונית", אמרתי.
"בסדר, שתהיה הפגנה מוצלחת".
"אני מקווה".
"ואל תשכח למרוח קרם הגנה".
"לא נראה לי שצריך".
"צריך, יש לך עור רגיש".
"בסדר, אני אמרח".
לא היה קל לצאת להפגין נגד כוחות עוצמתיים כמו חברת איי.די.בי, הראיס נוחי דנקנר והברון נמרודי, בידיעה שאפילו מול אשתך אתה לא מצליח להתגונן ונאלץ להתקפל פעם אחר פעם. מרחתי את קרם ההגנה (עם מקדם הגנה 70!) בתא השירותים של העיתון בקומת המרתף ויצאתי להילחם על זכויותי וזכויות חבריי לעיתון. קיוויתי שאף אחד לא ישאל אותי מדוע נמרחתי בקרם הגנה בכל חלק גלוי של גופי כאילו שאני יוצא לפיקניק במדבר סהרה, ולמזלי אף אחד באמת לא שאל.
השעה הייתה 12 בצהריים. היה חם ואני קיוויתי שעכשיו, אחרי
ראיתי הרבה פרצופים של אנשי מערכת שלא ראיתי הרבה זמן בהפגנה הזו. גם פרצופים של אנשים שהיו פעם חלק מהמערכת ראיתי שם. אפילו פרצופים של אנשים שלא היו אף פעם חלק מהמערכת ראיתי שם. פרצופים מלאי פחד. פרצופים על סף השבירה. פרצופים עם תאריך תפוגה. פרצופים של 500 אנשים שהגיעו לכאן להפגין את נאמנותם ואהבתם למפעל המילים העונה לשם "מעריב".
ושמתי לב שאף אחד חוץ ממני לא שם קרם הגנה.
כשחזרתי לבניין המערכת מההפגנה הסוערת פתחתי עותק של העיתון שהיה מונח על אחד הכיסאות. העמוד האמצעי כולו הוקדש למאבק. זה היה כבר היום השלישי ששני עמודים מהעיתון מוקדשים למאבק. התרגשתי ונעצבתי לקרוא את המילים שרבצו שם על כפולת העמודים. גם אם לא כולם כתבו את זה באופן מפורש, מכל הטקסטים עלתה אותה דיאגנוזה: הדבר הזה שרואים באופק הוא הסוף. ונכון שבדרך כלל "כל סוף הוא התחלה חדשה", אך כאן מדובר בהתחלה חדשה צרה מאוד, שיזכו בה רק 300-400 איש.
גם אני כותב את הטור הזה מתוך עייפות מסוימת, שנובעת מתוך האפשרות שזהו הטור האחרון שלי כאן. אפשרות שלא נותנת לי מנוח.
"את יודעת מה", אמרתי לאשתי כשחזרתי הביתה, "נמאס לי לפחד כל הזמן. נמאס לי כל ארבעה חודשים לשמוע על עוד גל קיצוצים בעיתון ולפחד שהפעם זה אני. נמאס לי לנסות לנחש מה יהיה הדבר הבא שיקרה במקום המטורף הזה. נמאס לי לפחד שבגלל ההפגנות הבעל בית הפוטנציאלי לא יקנה בסוף את העיתון, ונמאס לי לשבת ולחשוב האם בעל הבית החדש הזה שיגיע יאהב את הטור הזה, והאם הוא יציע לי לעבור ל‘מעריב‘ החדש שלו, ואם כן כמה כסף הוא יציע לי... ונמאס לי לפחד מהתשובות לשאלות האלו. והכי נמאס לי לפחד מהאפשרות שהטור שאני צריך לכתוב השבוע הוא הטור האחרון. נמאס, כמה אפשר?".
"טוב, זה די פשוט,, אמרה לי אשתי, "כל מה שאתה צריך לעשות זה להבין שכתיבת טור בעיתון זה לא כמו חמצן, אתה לא מת כשזה נגמר".
"את פשוט לא מבינה את העניין,“ אמרתי.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם