הסכנה האמיתית
בתחילה ציפה העולם שנגיב מיד. משלא עשינו זאת הפך אחמדיניג'אד ללגיטימי ואנו התחלנו לאבד את הלגיטימיות. מכאן ואילך השאלה הטכנית הופכת משנית. מכאן ואילך תם זמנם של הנאומים
כדי להבין מה הבעיה שאני רואה באסטרטגיה הישראלית, אני מבקש להזכיר לכולנו ראש ממשלה אחר, אחד הטובים שהיו לנו – יצחק שמיר ז"ל. כשסדאם חוסיין איים על ישראל, בחר שמיר להפוך את המאבק מול העיראקים למאבקו של העולם כולו – בהובלת ארה"ב. נשמע מוכר?
גם כשמטר טילי סקאד נורה מעיראק לעבר ערי ישראל, המשיך שמיר והבליג ונתן לאמריקאים והבריטים להילחם עבורנו.
התקשורת הרפתה מעט ממנהיג הליכוד העקשן ולזמן קצר הוא זכה בתהילה חוצת גבולות פוליטיים. התוצאה: לראשונה מאז מלחמת השחרור הותקפו ערי ישראל, אולם בשונה מהמלחמה ההיא, התגובה הישראלית היתה יריעות ניילון, מסיכות גז וכוסות המים של נחמן שי. שום שיגור לא נמנע – כלומר העובדה שלא ישראל תקפה את עיראק, לא הועילה כלל. את כל מה שיכול היה המנהיג העיראקי לעשות לנו – הוא עשה ממילא.
אולם חמור הרבה הרבה יותר מהתוצאה הצבאית, הייתה התוצאה התודעתית / הרתעתית. מעמדה של ישראל הידרדר למעמד של מדינת חסות – כזו שצריכה לשלם כל הזמן עבור עצם זכותה להתקיים וערי ישראל הפכו למטרה לגיטימית. "אם החיילים שלנו מגנים עליכם, יש לזה מחיר", אמר המערב. ואכן, המחיר לא איחר לבוא. אם היה מי שחשב בישראל כי תמורת האיפוק הישראלי (שארה"ב דרשה, בדיוק כמו היום) נזכה ליותר הבנה ושיתוף פעולה, אזי לאחר מלחמת המפרץ הראשונה קרה בדיוק ההיפך. עמדת אש"ף (שתמך בסדאם) היא שזכתה לתמיכה, הלחץ האמריקאי על ישראל גבר מאוד עד שהביא לבסוף לנפילתו של שמיר בבחירות 92'.
התוצאה הייתה הסכמי אוסלו, הכרה בזכותו (כביכול) של עם אחר על לב לבה של ארצנו, תהליך שהוביל לבסוף לנקודה הנוכחית שבה אנו מכירים בהם ובזכותם על לב הארץ, ואילו הם אינם מכירים בנו ובזכותנו למדינה, לא בארץ ולא בכל מקום על פני הגלובוס – והעמדה הזו הולכת וצוברת תאוצה בעולם המערבי כולו.
אסטרטגיית העברת האחריות לביטחוננו אל העולם הרחב היא קריסה מוחלטת של כל יסודות הציונות ושיבה אל תודעת הגלות שאותה הצלחנו לנפץ אחרי 2,000 שנה – עד לאותה מלחמת מפרץ אומללה.
לא בכדי – כבר כשעלה לשלטון שרטט אובמה את המשוואה "בושהר תמורת יצהר". בלי להיכנס כלל למחלוקות הפוליטיות בישראל, מה שבעצם אמר לנו אובמה היה ששוב, עם ישראל, בשונה משאר העמים, צריך לשלם תמורת זכותו לנשום אוויר על פני הגלובוס - וכאן, בנקודה החמקמקה הזו, נמצא הקו האדום האמיתי שלצערי כבר חצינו מזמן.
כי מעבר לכל הוויכוחים, על העניין הזה אנחנו מוכרחים
ברגע שברחנו אל ה"פרגמטיות", אל שאלות טכניות של כמה אחוזי העשרה וכדומה, ברגע שאת עצם הדיבור על השמדתנו הפכנו במו מחדלנו, ללגיטימי, הפסדנו במערכה. להערכתי - והלוואי שאני טועה – איראן תדע למסמס את ההתנגדות, לטשטש את התקדמותה, לא תהיה שום מתקפה אמריקאית וגם לא ישראלית.
ובכל זאת ברצוני לכתוב על הישג חשוב מאוד של נתניהו: ביום שישי שמעתי את שלי יחמוביץ' מפצירה בנתניהו שיפסיק להשוות את מה שקורה עכשיו לתקופת השואה. יחימוביץ', שהיא רטוריקנית מעולה, השתמשה בכל התותחים - בהוריה שהם ניצולי שואה, בצה"ל החזק שהיום יש ואז לא היה, ואיך בכלל מעז נתניהו לעשות את ההשוואה הזו. ובכן דווקא בעניין זה אני חושב שהתברכנו בראש ממשלה עם תודעה וחשיבה היסטורית חשובה מאוד שחסרה אצל מנהיגים אחרים בתקופתנו.
ההשוואה לערב מלחמת העולם השנייה היא השוואה מדויקת ומתבקשת. לעובדה שהיום יש את צה"ל אין קשר לעניין. כשהתחילו לזרוק אבנים, אמר רבין כי "יש לנו צבא חזק – כשיירו ניכנס בהם". כשירו אמרו שאין חשש - לנו יש טנקים. כשהעיפו טילים מהשטחים שקיבלו – אמרו זה רק חפצים מעופפים – וכך צה"ל החזק פיזית אך המבולבל מוסרית, שמסיבה זו לא היה מסוגל להגיב לאבן, גם לא מסוגל להגיב להפגזות באר שבע ובהמשך גם לא יגיב להתחמשות איראן בנשק גרעיני.
הטיעון שקיום צבא חזק, הוא לבדו מבטיח את הריבונות – הוא שטות ממדרגה ראשונה ומי שלומד את ההיסטוריה (הצ'כית למשל) יודע זאת היטב. צה"ל אינו יכול לבוא במקום הביטחון העצמי בעוצמת הצידוק המוסרי לעצם קיומנו כאן והיכולת לשאוב מתוכנו את הלגיטימיות לפעולה בשם אותו צדק.
צבא בלי צדק לא מחזיק מים לנצח. זה נכון שמעולם לא היה לנו צבא חזק יותר, אבל נכון גם שמעולם לא היינו חלשים יותר ונתונים כל העת בסכנת מתקפה על מרכזי האוכלוסייה שלנו, בלי יכולת תגובה של ממש.
טוב שנתניהו יודע היסטוריה וזוכר כיצד החלה השואה. היא לא החלה במלחמת העולם אלא בנאומי המנהיג הגרמני ברייכסטאג – שש שנים קודם לכן. הצורר הגרמני דיבר על השמדת ישראל והעולם שתק. השתיקה הזו יצרה סימן שאלה מעל זכות היהודי להתקיים. סימן השאלה הזה שהלך והתעצם הוא שהביא לשיתוף פעולה הדוק כל כך מצד כמעט כל העמים הכבושים ובמידה רבה גם מצד בעלות הברית. הדה-לגיטימציה הקיומית, היא שאיפשרה את השואה.
זהו הלקח האמיתי שצריך להפיק מהשואה לגבי אחמדיניג'אד. הסכנה המהותית רחבה הרבה יותר מהפצצה. לא בכדי קיימת קורלציה בין נאומי אחמדיניג'אד לאובדן הלגיטימציה של ישראל ברחבי העולם.
בתחילה ציפה העולם שנגיב מיד. משלא עשינו זאת הפך אחמדיניג'אד ללגיטימי ואנו התחלנו לאבד את הלגיטימיות. מכאן ואילך השאלה הטכנית הופכת משנית. מכאן ואילך תם זמנם של הנאומים.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם