עניין של סאדיזם
הזמר יזהר אשדות טוען בשירו "עניין של הרגל" שצה"ל הורג פלסטינים תמימים. בכך הוא מצטרף להומניסטים בעיני עצמם, שמבזים את סמלי המדינה
נזכרתי בשירו המגוחך של אשדות שעה שצפיתי בערוץ 2 בצילומי ניסיון הלינץ' במחסום שועפת הסמוך לגבעה הצרפתית. באירוע, שלא ניתן לתארו אלא כחרפה, יידו עשרות מחבלים פלסטינים בקבוקי תבערה לעבר עמדה ממוגנת ובה לוחם מג"ב משותק מאימת מערכת המשפט וארגוני השמאל הקיצוני.
בעמדות סמוכות שהו לוחמים נוספים, גם הם מסורסים ומשותקים, אינם משיבים אש ומפקירים את חיי חברם שבדרך נס נפגע רק באורח קל משאיפת עשן. ב"אולפן שישי" אמר רוני דניאל בזעם שהלוחמים לא ירו לעבר המחבלים משום שאלו ההוראות ושאירועים דומים התרחשו מספר פעמים לאחרונה.
הייתי יכול להקדיש את המאמר להצגת העובדות על מוסריותם של חיילי צה"ל, אלא שבמקרה של אשדות ודומיו אין כל טעם בעובדות. אשדות לא יחדל להציג את חיילי צה"ל כרוצחים גם אם יראה אותם בוערים חיים לנוכח המון ערבי צוהל. הוא לא יחדל מלראות בפלסטינים קורבנות זכים וטהורים גם אם יצביעו לחמאס, יפוצצו מאות אוטובוסים וישגרו אלפי טילים לעבר גני ילדים. אופס, כל זה כבר קרה.
אשדות ודומיו לא יחדלו להסית משום שכשמו של השיר מדובר בעניין של הרגל, או ליתר דיוק עניין של התמכרות. אשדות, כמו לא מעט גיבורי תרבות חולניים במחוזותינו, התמכר להתנשאות ולשכנוע העצמי לפיו הוא וחבריו הם המוסריים שבינינו, בעוד כולנו מפלצות אדם שמאבדות צלם אנוש. כך מרשה אשדות לעצמו להטיף אנושיות מהי: "להיות בן אדם זה עניין של תנופה, זה נובט כמו עובר ואחר כך זה בא".
אשדות צודק. סאדיזם, כמו שטוען השיר, הוא באמת עניין של תנופה. מה שהתחיל בהרגשת מוסריות חמימה שהתבטאה בהטפות מוסר הפך בהדרגה לתחושת עונג סאדו-מזוכיסטית שאשדות וחבריו מפיקים מהתעללות בחיילי צה"ל ובחברה הישראלית.
כבר כמה עשורים שישראל עוברת תהליך מקצין של שחיטת כל הפרות הקדושות באורגיה חולנית של ריקודי מה יפית בפני הפריצים הסוטים של הפוליטיקלי קורקט האירופי. מדן בן אמוץ וחנוך לוין, דרך אסי דיין ויהושע הסובל, עד דודו טופז ואביב גפן, את עיקר פרסומם רושמים גיבורי התרבות
שר החינוך לשעבר יוסי שריד הסביר את מניעיהם: "איש מתוכנו איננו משה, ולאיש אין מספיק כוח ותוקף לשבור את הסמלים. בכוחנו הדל נשתדל, לפחות, לשחוק אותם, לעמעם אותם, כדי שאי אפשר יהיה ללכת לאורם המתעתע אל התהום". כל זאת אמר שריד בשם ההומניזם והוסיף: "כאשר כל סמרטוט-מתנפנף ברוח נהפך לדגל - מוכרחים לשחוק ולעמעם את הסמלים. כאשר כל שיר של נעמי שמר נהפך להמנון, מוטב, ליתר ביטחון, להוריד את הסמלים לשפל המדרגה".
יוסי שריד, יזהר אשדות ואנשים מסוגו של יגאל תומרקין, שהציג פסל של חזיר מניח תפילין, אינם אנשי רוח מוסריים כי אם אנשים שסובלים ומתאפיינים בסאדיזם מהסוג המכוער ביותר: סאדיזם סמולני העוטה על עצמו מסכה של הומניזם. אשדות צודק לחלוטין, "מטמטום עד הרוע הדרך קצרה". לדעתי, זה שם מתאים לביוגרפיה שלו. זו שמן הסתם לא תיכתב לעולם.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם