מים רותחים: הקרב על מי נהר הנילוס
לכל מדינה אחרת באפריקה תוכניות אחרות עבור מי הנהר: עבור אתיופיה הקמת סכרים והפקת כוח הידרו-אלקטרי, עבור מצרים תעשיית הכותנה. כולן רוצות נתח, חזקה. דוח מיוחד על ההידרו-פוליטיקה של הנילוס: עיתות חדשות, אתגרים חדשים
◄בואו להיות חברים של nrg ירוק גם בפייסבוק
אבל נהר הנילוס הוא גם אבן נגף, סלע מחלוקת, נהר של מי מריבה. ב-1979, אנואר סעדאת, נשיא מצרים, הכריז ש"הסיבה היחידה בעטיה תצא מצרים למלחמה היא מים". המסר של סעדאת היה ברור: כמו הירדן, הפרת והחידקל, הגנגס והאינדוס, גם נהר הנילוס הוא עניין של ביטחון לאומי. במצרים המודרנית כמו במצרים הפרעונית, משק המים תלוי לחלוטין (למעלה מ-90%) במי הנילוס. ביטחון מים הוא ערך עליון.
ואכן, בעולם המיתוסים – עולם של צללים וערפל – מצרים היא מלכת אפריקה. בעולם המיתוסים, הנילוס הוא מצרי. זהוי בדותא ותו לא. למעשה, בין עולם המיתוסים והמציאות עובר מרחק רב, וגם דם רע. עבור סודנים (סודן, אגב, היא המדינה הגדולה באפריקה) הנילוס הוא סודני. עבור אתיופים הנהר אתיופי (הנילוס הכחול בשטחם, אחראי לכ-80% מימי הנילוס כולו).
ולהוציא מצרים, סודן ואתיופיה, יושבות באגן הניקוז של הנהר שמונה מדינות נוספות: הרפובליקה הדמוקרטית של קונגו, רואנדה, אוגנדה, טנזניה, קניה, בורונדי, אריתריאה ודרום סודן. אם היה זה מסדר זיהוי לרפובליקת בננות היה קשה להבדיל; הכל סבלו בעשורים האחרונים משחיתות, הכל נגועות בהיעדר דמוקרטיה, הכל מציגות אי-שוויון חריף ואליטות צבאיות ריכוזיות. ולכל מדינה תוכניות אחרות עבור מי הנהר: עבור אתיופיה הקמת סכרים והפקת כוח הידרו-אלקטרי, עבור מצרים תעשיית הכותנה. כולן רוצות נתח, חזקה.
התחרות על מי הנהר מלובה עוד מן החוץ. הודו וערב הסעודית מפקיעות שטחים וקרקעות באותן מדינות מוכות בצורות ורעב (אתיופיה, דרום סודן, קניה), מגדלות סחורה חקלאית במימיי הנהר ומייצאות אותה לחו"ל. מיי הנילוס משקים כך – באורח וירטואלי – אזרחים אסיאתיים מרחק אלפי קילומטרים.
פעם, היה פשוט יותר. ב-1929, נכרתה אמנה בין האימפריה הבריטית ומצרים. מצרים זכתה בבעלות על החלק הארי של מי הנילוס, וכן, בזכות להטיל וטו על פרויקטים במעלה הנהר שעלולים לפגוע באספקת המים הסדירה.
ב-1959, חתמה מצרים על אמנה דומה עם סודן. תוצאותיהן של האמנות הייתה הידרו-הגמוניה מצרית באגן הנהר כולו. ובכוח ההידרו-הגמוניה הזו מצרים עצרה את מפעל הפיתוח והקידמה המזרח אפריקאי כולו. הואיל ומדינות רבות במעלה הנהר היו בעצמן קולוניות אירופאיות הן הודרו מן הדיונים וההסכמים.
הניסיון הראשון להגיע להסדר חלוקת מים רב-לאומי היה יוזמת אגן הנילוס (NBI), שהוקמה ב-1999. חרף סדרת מפגשים בין תשע מדינות, שנמשכה כעשור, לא נרשמה התקדמות. השאיפות של מדינות מעלה הנהר התמוססו למול השמרנות המצרית. סטגנציה הובילה להתפוררות הפורום. ב-2010, בפני השוקת השבורה הזו, אתיופיה, רואנדה, אוגנדה, קניה וטנזניה פרשו מיוזמת אגן הנילוס.
הן הקימו תחת זאת את "הסכם
לאחרונה, עם נפילת הטיטאנים - מובארק וזנאווי - פריצת המבוי הסתום נדמית אפשרית. קודם היה זה חוסני מובארק שסולק אחרי 30 שנים בשלטון. אחריו, הלך גם מלס זנאווי, רה"מ אתיופיה שנפטר השנה באוגוסט, אחרי 17 שנות כהונה.
ההגמוניה המצרית באזור הוסיפה להיחלש בערוב האביב הערבי. מובארק, שמנע, באופן אישי כמעט, מבורונדי הקטנה לחתום על הסכם אנטבה, איננו עוד. בינתיים, בורונדי הצטרפה כצד שישי להסכם המסגרת. הרפובליקה הדמוקרטית של קונגו נותרה נייטרלית. אריתריאה, שלא יושבת על הנילוס אבל יושבת באגן הניקוז, היא במעמד של מדינה מתבוננת.
לוואי ועמד הזמן לרשות מדינות האזור; להתדיין, להתכתש, להתפכח, להסכין. ברם, אסון מתרגש על האזור כולו. כמו כל האסונות הגדולים, גם אסון זה מתפתח לאט ובהדרגה. מדובר כמובן על אסון דמוגרפי. מדור לדור, גידול האוכלוסין במדינות אגן הנהר עולה. שיעור הילודה הממוצע הכללי באגן הנהר (להוציא מצרים) עומד על כ-4.5 נפשות למשק בית.
בקונגו הוא עומד על 6.1. במהלך 40 השנים הבאות, אוכלוסיית אגן הנילוס צפויה להכפיל עצמה, מיותר מ-450 מיליון נפש כיום, לכמיליארד נפש (כך לפי דו"ח של מרכז ווילסון בוושינגטון). מדור לדור, הגידול בצריכה לנפש וברמת המחייה מתעצם. מדור לדור, המחסור במים מחריף; ב-2009, לאזרחים המצרים הייתה גישה ל-860 מטרים מעוקבים של מים לנפש. הקו האדום של האו"ם עובר ב-1,000 מטרים מעוקבים לנפש. אז גם החלו הפגנות שבישרו את בוא האביב הערבי.
ומים, כנזכר לעיל, הם מקור לא רק לחקלאות ולתעשייה אלא גם לאנרגיה. הידרו אנרגיה לא רק שהיא יעילה יותר מגנרטורים של דיזל ומזוט, היא גם נקייה יותר. אתיופיה רודפת את החזון ההידרו-אלקטרי הזה בשקדנות. ב-2011 היא החלה לבנות את "סכר המילניום הגדול", ששינה מאז את שמו ל"סכר הרנסאנס הגדול". הפרויקט הכביר צפוי להפיק לבדו כ-5,250 מגה-וואט (לשם השוואה מדובר בכמחצית צריכת החשמל השנתית של ישראל ב-2010).
סכר הרנסאנס יהיה האסואן של אתיופיה: סמל של תחייה אתיופית, תיעוש, צמיחה. מנגד, השלכות סכר הרנסאנס האתיופי על מצרים נעות בין "רעות להרסניות", כך לפי מקורות מצרים. כמות המים תקטן דרסטית, הסחף יפגע, וגם איכות הקרקעות. את האתיופים זה לא מעניין. הם נחושים לתקן את העוול ההיסטורי ונחושים להדביק את הפער.
למרות המתחים והלחצים, מים הם מכשיר לשיתוף פעולה ולא רק מקור לקונפליקט. אהרון וולף, שהקדיש את חייו הבוגרים לחקר מלחמות מים, טוען שקונפליקטים על השליטה במשאבי מים נדירים מאוד. יש לדידו מקום לתקווה. והצדדים מראים נכונות כלשהי לכינון הסכם חדש.
מוחמד מורסי, נשיאה החדש של מצרים, מקדם את הרעיון של שוק אפריקאי משותף. לשם כך הוא הרחיק לאחרונה (יולי 2012) לאדיס-אבבה באתיופיה. למרות שמורסי הזכיר את נהר הנילוס במובלע, המסע לאתיופיה הוא סמלי. ולסמלים ביבשת האפריקאית חשיבות עצומה. מורסי גם מינה את שר המים הקודם של מצרים, הישאם קאנדיל, לתפקיד ראש הממשלה. זהו סימבול נוסף.
מן הצד האתיופי, מלס זנאווי טען ב-2010 שהנסיבות ההיסטוריות וההידרו-דומיננטיות השתנו לתמיד. למרבה האירוניה, ייתכן שבמותו ישיג זנוואי יותר מאשר השיג בחייו. התנגדותו להידרו-הגמוניה של מצרים הלכה עם לכתו. סביר שממלא מקומו יעורר פחות שאת-נפש ואנטגוניזם מן הצד המצרי. דם חדש נחוץ להסכמים חדשים. ומנהיג חדש עשוי להפוך בני-פלוגתא לשותפים לדרך. אחרי ככלות הכל, המסגרת נשמרה, כישלונות העבר פינו מקום להזדמנות שנייה, לתקווה ולרעננות.
הכל, אם כן, משתנה. הרקליטוס, הפילוסוף היווני, קבע שאדם אינו יכול להיכנס לאותו נהר פעמיים. הנהר משתנה, המים שזורמים בו משתנים. וגם האדם משתנה; מתבגר, מתעגל. השינוי הוא הקבוע היחיד. אז גם בסביבות הנילוס הכל משתנה: בריטניה לא אימפריה, מובארק לא נשיא, זנאווי לא בין החיים. הנילוס הוא היום יותר אפריקאי מאשר מצרי. יש יותר אנשים. יש פחות מים.
מה הסיכוי להסכם מסגרת חדש, לפריצת דרך? כל עוד יש מים, אומרים באפריקה, יש תקווה. רק דבר אחד לא לוקחים שם בחשבון: שינוי האקלים והשונות במשטר הגשמים. מורכב מידי וסבוך, זה נושא זנוח ודחוי. די למדינות הנילוס בצרותיהן הנוכחיות. משבר האקלים? מים מתחת לגשר; צרה צרה בשעתה.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם