השיר של אשדות הוא ניסיון פתטי לקבל תשומת לב
פסילת השיר "עניין של הרגל" בגל"צ היא הדבר הכי טוב שקרה ליזהר אשדות. אחרת הוא היה עוד שיר משעמם ושטחי שנעלם אחרי זמן קצר
הפרק עורר בי המון מחשבות, אולי מפני שלא הרבה סדרות מצליחות ללכוד את המציאות המורכבת שבה אנחנו חיים. אבל לפי חלק מהביקורות שהתפרסמו אתמול, התפלאתי לגלות ש"חטופים" היא חרא של סדרה. "מביכה", "מזויפת", " מוגזמת" - אלה היו רק חלק מהמילים שנבחרו כדי לתאר אותה.
יותר מכך, המבקרים גם מצאו לנכון לבקר את העובדה ש"חטופים" הגיעה להישג בלתי רגיל - על בסיסה פותחה הסדרה האמריקאית "הומלנד", שגרפה את המספר הרב ביותר של פרסי אמי בטקס האחרון. טיב הסדרה הוא כנראה עניין של טעם, ולכן נניח שהיא באמת לא קלעה לטעמם האנין של אותם מבקרים.
עם זאת, מדוע אף אחד מהם לא בחר לפרגן לאמי או להתייחס לפן נוסף של הסדרה? בשנים האחרונות מקומה של ישראל בכלי התקשורת הבינלאומיים גרוע מאוד. היא תמיד מואשמת, ונוצר הרושם המעוות שאנחנו נוהגים באלימות להנאתנו, ולא משום שהמדינה מאוימת מיום הקמתה. בעיתונות העולמית נדיר שמישהו יטרח להזכיר את האיומים התמידיים מסביב, שעבורנו הפכו לברורים מאליהם, לחלק מהחיים. אף אחד אינו טורח לדבר על האכזריות של אויבינו הלא מעטים.
אף אחד לא מצביע על כך שמצד אחד חיים פה אנשים רגישים, מודעים, אכפתיים, ומצד שני, יש מקומות שבהם כישראלים אין לנו ברירה אלא להיות מחוספסים. בכך השיגה "חטופים" הישג גדול. במכוון או שלא, היא העלתה את המורכבות הזו על סדר היום. מורכבות שחומקת מעיני לא מעט אמנים, שבוחרים לראות רק צד אחד, קיצוני, של מציאות חיינו המסובכים. משום מה, כל ההיבט הזה חלף על פניהם של המבקרים. הם לא ראו מקום להתייחס לכך. אולי זה לא מספיק סנסציוני, ולכן לא מעניין.
מבקרים את הקול השפוי
מה כן סנסציוני? החלטת גלי צה"ל לפסול לשידור את השיר האנטי-צה"לי של יזהר אשדות. שיר שמריח כמו ניסיון פתטי לקבל קצת תשומת לב. לכאורה "אמיץ" כי הוא בוטה וקיצוני, אבל מבחינת האמירה שלו, הוא ממש לא אמיץ. הוא משעמם. אמירות קיצוניות של אמנים שמחפשים סנסציות כבר לא באמת משיגות בולטות - הן הפכו לנחלתו של העדר.
נדמה לך שאתה אמיץ כשאתה אומר משהו כזה, אבל זה לא באמת אומץ. זה סתם. הפסילה היא הדבר הכי טוב שהשיר השטחי והחד-צדדי של אשדות היה יכול לקבל. אחרת הוא היה עוד שיר שחוזר על המנטרה הפסאודו-מתוחכמת של כולם. נבלע בין דומיו. אחד מני רבים. בדיוק כפי שנעלמות המילים הלא מעניינות של המבקרים.
מי
שזוכה בסוף להטביע חותם הוא האמיץ האמיתי. זה שיש לו זווית אחרת, זה שמצליח ללכוד מציאות מורכבת אמיתית. לכן גם "חטופים" היא זו שהגיעה להישג תקדימי כמו פרס אמי ליוצר ישראלי. הרי את המבקרים המתוחכמים בסוף אף אחד לא יזכור כי הם לא באמת אמרו שום דבר מיוחד. אז מה הם משיגים בדרך החשיבה השבלונית? אני באמת לא יודעת. אבל זה לא מה שבאמת עצוב בסיפור הזה. מה שעצוב הוא הדרך שבה אנשים חשים צורך להגן על זכות הקיום של הקול הקיצוני והמתלהם, אבל מבקרים את הקול השפוי, האמיץ באמת. אז תגידו, אפרופו מציאות מורכבת, האם זה לא מיותר שישנאו אותנו כל כך מסביב? הרי נדמה שאנחנו עושים את זה כל כך טוב לבד.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם