אל תרוץ, אולמרט. אינך ראוי לדין הציבור בקלפי
בניגוד לעמיתיי שקראו לו לשוב לפוליטיקה, אני חושב שמי שהורשע בהפרת אמונים ועל זיכויו יהיה ערעור בעליון, לא צריך לחזור לכנסת ולממשלה
הח"כ המורשע סירב להתפטר מהכנסת וקיבל אפילו הסעות מבית הכלא להצבעות חשובות במליאה. מנהיג מפלגתו, השר שמחה ארליך, שהתפוצץ מזעם על הח"כ הסורר, אמר לי אז: "חבל שאני לא נגר". מדוע? שאלתי. "אז הייתי יודע להוציא מסמר בלי ראש". לבסוף, נוכח הביקורת והלחצים שהופעלו עליו, התפטר הח"כ.
מאז, למרבה הצער והבושה, מקרי ההרשעה בפלילים של ח"כים ושרים הלכו ורבו, חוקים חוקקו והלכות משפטיות נפסקו - ובכל זאת יש עדיין מסמרים בלי ראש. כאלה שחטאו והורחקו מהממשלה ומהכנסת על פי חוק, אך קשה עד בלתי אפשרי לחלץ אותם מהחיים הפוליטיים ואולי את החיים הפוליטיים מהם, והם מנסים לשוב אליהם, גם זה על פי חוק, כ"כלב שב על קיאו".
נדבר על שניים מהם, אהוד אולמרט ואריה דרעי: חברי שלום ירושלמי "התנבא" כאן שלשום שאולמרט לא ירוץ, בעיקר משיקולים מעשיים. ייתכן שהוא צודק. ובכל זאת, בהתחשב בלא מעט מעמיתיי הקוראים לו כן לרוץ, לא מיותרת פנייה ישירה אליו על בסיס ההיבט המוסרי-נורמטיבי: אל תרוץ, אולמרט; לא עכשיו.
אינך נקי במידה המאפשרת לשקול מוסרית וציבורית את חזרתך להנהגה. הסכנה בכהונה נוספת של נתניהו, שבה מאיימים תומכי ריצתך, אינה כזאת המצדיקה את התעלמותו של הציבור, שהוא השופט במקרה שלך, מנורמות אתיות הכרחיות. מה עוד שכלל לא בטוח שריצתך תועיל להשגת רוב לגוש מרכז-שמאל. אולי להפך.
להיטותך, מר אולמרט, להחזיר לעצמך את מה שנלקח ממך בדרך לא ראויה (על פי בית המשפט) ולהציג עצמך כנקי וזך הינה מובנת. כמוה גם רצונך להיות ח"כ כדי שתוכל לקפוץ לתפקיד ראש הממשלה במקרה שייווצרו במהלך הקדנציה תנאים לכך. החוק היבש אף מאפשר לך זאת.
אבל מי שהורשע בהפרת אמונים, ועל זיכויו בעבירות שחיתות חמורות יותר ועל עונשו יהיה ערעור בעליון, והוא אף נאשם בפרשת הולילנד, אינו ראוי בשלב זה לעמוד לדין הציבור בקלפי בקשר לחזרתו לחיים הפוליטיים ולהנהגה. אם תזוכה גם בעליון ובפרשת הולילנד, או אז תוכל, לטעמי, לעמוד למשפט הציבור, ובתנאי שלא יוטל עליך קלון.
דרעי זה סיפור אחר. האיש הורשע בשתי ערכאות, בין השאר בעבירת שוחד, נדון לשלוש שנות מאסר בפועל והוטל עליו קלון. כבר הבעתי דעתי בעבר וטענתי שאדם כמוהו צריך להיפסל לחלוטין,
ברשותכם אצטט את עצמי: "טיעון מקובל נגד הצעה כזאת הוא שמי שריצה את עונשו שילם בכך את חובו לחברה והכל פתוח לפניו. לא במקרה כזה. כשמדובר בייצוג ציבור ובהנהגתו, תשלום החוב אינו מוחק הכל. שילם האיש את חובו לחברה? יופי, ישוב לחברה, יפעל במסגרתה, יתרום לה מיכולותיו, אבל לעולם לא יוכל להובילה ולהיות ממנהיגיה".
ואני מוסיף עכשיו: בוודאי לא כשהמורשע אינו מודה עד היום ולא הביע חרטה על מעשיו. ומי כמוהו יודע שהבעת חרטה היא תנאי ראשוני והכרחי לחזרה בתשובה.