ישראל זקוקה לנווט
המשפט המפורסם של רבין, "אני אנווט", גילם את המחויבות של ההנהגה למעורבות וליצירת שינוי מדיני וחברתי. הגיע הזמן לחזור ליישם אותו
התמונה המרכזית שבלטה בסריקת הסטיקרים היא ממד האישיות. הסטיקרים לא תקפו מדיניות ממשלה. הם לא יצאו נגד מהלכי שרים. כותבי הסטיקרים חיפשו את רבין. כזכור, רבין לא נבחר בבחירות אישיות, אולם הוא השכיל להעצים את ממד האישיות שלו לצורך עשייה. מי מאיתנו לא זוכר את האמירה המפורסמת "אני אנווט".
הצבת סדר היום של רבין וממשלתו הייתה תוצר ישיר של אותה אמירה. מעורבותו הישירה בתהליכים בתחומים שונים הייתה בבחינת פירעון של התחייבות ציבורית לכך שידו של ראש הממשלה תהיה בכל.
המעורבות הטוטלית הזו הולידה שינויים משמעותיים והשקעות מרובות בתחומי חינוך, הרווחה והתשתיות. לצד ההשקעה האזרחית התקיימה גם השקעה מדינית שהולידה את הגרוע מכל - רצח פוליטי. מאז ממשלת רבין הדמוקטיה הישראלית פלירטטה עם בחירות ישירות ונטשה אותן פורמלית אך לא מהותית.
מצביעים לאישיות, לא למפלגה
מאז ועד היום נותרנו עם פתק אחד בו אנו מצביעים למפלגה, אבל בפועל אנחנו מצביעים לאישיות. מצביעי ליכוד מצביעים לנתניהו, מצביעי העבודה שכחו את האידאולוגיה ומצביעים יחימוביץ', ואין להטיל ספק בכך שמצביעי "יש עתיד" לא יבחרו במפלגה בגלל יעל גרמן, אלא בגלל יאיר לפיד.
בכל השנים מאז הרצח ראינו פעלתנות אזרחית בכל ממשלות ישראל. ראינו מסיבות עיתונאים מיוחדות המסכמות שנת פעילות של ממשלת מאן דהוא. אך פעלתנות מדינית? כלום. מדבר. שממה. ייתכן שהייתה הרבה השתדלות מדינית, אבל מעט מאוד תוצאות. רבין
הצליח להוכיח כי ניתן לייצר פעילות גם בשטח האזרחי וגם בשטח המדיני. היום מגיע להנהגה שלנו ציון מאה על עשייה אזרחית ואפס על עשייה מדינית. ממוצע? חמישים. וחמישים זה נכשל.
הבחירות הקרובות הן הזדמנות להחזיר את "אני אנווט" למרכז העשייה המדינית. כל נבחר על פי עולמו. הנבחרים לא צריכים לפחד מלעשות בתחום המדיני. הם צריכים לזכור שאנחנו בוחנים אותם במבחן התוצאה ולא במבחן המאמץ. אנחנו נמצאים כמעט שני עשורים לאחר הרצח. הגיעה העת שבה נכון ציבורית לעבור מעיסוק בזיכרון לעסוק במורשת היישומית.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם