הבחירות של פייסבוק
אי-השוויון בין הרגולציה על הרדיו והטלוויזיה לבין היעדר ההסדרה של תכנים זהים כשהם נמצאים ברשת האינטרנט - הוא פצצת זמן מתקתקת
לשכת ראש הממשלה הודיעה שתגיש תביעת לשון הרע נגד יניב, אך בינתיים לא עשתה כן. ייתכן שהתביעה עוד תוגש, וייתכן שראש הממשלה בוחר להתעלם ובכך להקטין את כוחו של הסרטון. בכל זאת, אחד המתמודדים ברשימת הליכוד לכנסת לא הצליח להתאפק ופנה ליושב ראש ועדת הבחירות המרכזית, השופט אליקים רובינשטיין, בבקשה להורות ליוטיוב להסיר את הסרטון. תשובתו של רובינשטיין הייתה חדה: חוקי התעמולה אינם חלים על האינטרנט.
ואכן, למעלה מעשור, בכל מערכת בחירות, קוראים יושבי ראש ועדת הבחירות המרכזית לטפל במגרש המשחקים העקום שנוצר עקב חוסר התייחסותו של החוק לפרסומי תעמולה ברשת. אין ספק שתכליתו של חוק הבחירות (דרכי תעמולה) טובה וראויה. החוק מבקש לקבוע דרכים מותרות לתעמולה והגבלות שיבטיחו מסע תעמולה הוגן ושוויוני. הבעיה היא שהוראות חוק התעמולה אינן חלות בכלל על תוכן מקוון, ולכן חוק התעמולה הוא חוק שפג תוקפו. כולם יודעים זאת, ובכל זאת דבר לא נעשה.
צריך להבהיר: ללא הוראות בחוק אי אפשר להחיל אותו על פעילות מקוונת, שכן זו תהיה פגיעה ללא הסמכה מפורשת בזכות לחופש הביטוי וגם בזכות לבחור ולהיבחר. המצוקה שמבטא השופט רובינשטיין בעניין הסרטונים של אלדד יניב נוגעת בסוגיה רחבה יותר: הצורך להתאים את מערכת החקיקה שלנו לעידן המידע.
אי-השוויון בין הרגולציה הקיימת על הרדיו והטלוויזיה ובין היעדר ההסדרה של תכנים זהים כשהם נמצאים באינטרנט - הוא לא פחות מאשר פצצת זמן. כמה זמן ימשיכו ערוצי הטלוויזיה להכפיף את עצמם לרגולציה הקיימת, בשעה שהם יודעים שאותם תכנים יכולים להופיע ברשת באין מפריע?
ומן הצד האחר - מדוע תוכן זהה ברשת לא צריך להיות מוסדר? האומנם העובדה שהתכנים משודרים ברשת הופכת ערכים כמו שוויון בבחירות, הוגנות, הגנה על פרטיות או הגנה על קטינים לערכים חסרי משמעות?
הכסף משחק לטובת בעליו
יושבי ראש ועדת הבחירות המרכזית לא צפו שבבחירות 2013 ייהפכו הרשתות החברתיות לזירה חשובה מאי פעם לפעילות פוליטית מפלגתית, ואף יזכו לרבע מתקציב הפרסום של מסע הבחירות של כל מפלגה. קמפיין בפייסבוק, בייחוד כזה הכולל סרטונים ביוטיוב, יכול להשפיע אפילו יותר מתעמולה בטלוויזיה בגלל אופיו האישי.
מנקודת ראות ציבורית, גם כאן ערכים של שוויון בבחירות ושל הוגנות תקפים וראויים להגנה, וגם כאן הכסף משחק לטובת בעליו. אבל אין שום דרך נראית לעין לייצר פיקוח על קמפיינים
במדיה חברתית.
רגע, בעצם יש: חברות התוכן ברשת, ובראשן גוגל, פייסבוק, אמזון בשירותי הענן שלה ואחרות, מסירות תכנים הפוגעים בתנאי השימוש שלהן. למשל, תכנים גזעניים או מסיתים. בעשותן כך הן מתפקדות כשוערות השיח הציבורי. ואז מתברר שעתידן של זכויות האדם, ובראשן חופש הביטוי והזכות לבחור ולהיבחר, כבר אינו נמצא בידי המחוקק, בידי בתי המשפט או בידי ועדת הבחירות המרכזית. הוא נמצא בידי חברות אינטרנט גדולות ובינלאומיות ומתחבא עמוק בתוך תנאי השימוש שלהן.
הכותבת היא ראש פרויקט רפורמות במדיה במכון הישראלי לדמוקרטיה
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם