תנו צ'אנס לשינוי
ברק אובמה מהמר על עתידה של אמריקה מתוך אמונה בנבואות הכלכליות שתואמות את צרכיו הפוליטיים ואת מאווייהם של תומכיו. בחירה ברומני עשויה להציל את ארה"ב ממשבר חמור
תנו לרומני קדנציה נוספת/ בן טיין
הכל עדיין פתוח/ אלון פנקס
אך במציאות, הבן שלה, ואיתו דור שלם של אמריקאים, יחזיר את הכסף הזה במהלך חייו עד לדולר האחרון. הוא יעשה זאת באמצעות יותר מסים שייאלץ לשלם בכל פעם שייכתוב את דוח המס השנתי שלו, ובאמצעות פחות שירותים סוציאליים שמהם יהנו הוא ובני משפחתו. אם לומר זאת בפשטות – כשיגדל יהיה לו קשה יותר לגמור את החודש בגלל החוב שצבר הדור של הוריו, שלא הסכים לקחת על עצמו חלק גדול יותר בנטל.
אמריקאים רבים תומכים באובמה על פני רומני כי הוא נתפס בעיניהם כ"חברתי" יותר. אבל לטעמי, מי שמוכן לגלגל נטל כלכלי עצום אל הדור הבא כדי להימנע בכל מחיר מהצורך להתמודד היום עם צמצום בהוצאות, הוא ההפך הגמור מחברתי. הוא פשוט אנוכי.
אובמה מבקש ללוות עוד ועוד כסף על מנת להמשיך לממן את ההוצאות הסוציאליות האדירות שהממשל הפדרלי אינו יכול לעמוד בהן. לשם כך הוא מתבסס על הטיעון שלפיו בסופו של דבר, הזרמת הכספים הבלתי פוסקת תביא להגברת הפעילות הכלכלית באופן שיקטין את גודלו של החוב ביחס ליכולת הייצור של המשק האמריקאי. זו תפיסה שמפתה מאוד להאמין בה, אך יש איתה בעיה אחת: היא כשלה במבחן המציאות פעמים רבות, כולל בעבר הקרוב, ולכן ההסתמכות עליה מסוכנת מאוד.
כך, למשל, בתחילת כהונתו הבטיח אובמה ש"חבילת התמריצים" בגובה של כ-800 מיליארד דולר שהזרים
זה הימור מסוכן מדי. כשאדם אחראי נקלע לחובות עצומים הוא לא לווה עוד ועוד כסף בתקווה שבזכות ההלוואת יתחיל בשלב מסוים להרוויח. הוא פשוט מפסיק לבזבז, גם אם זה לא נעים. זה בדיוק מה שמציע רומני לעשות, וזה בדיוק מה שהיה עושה כל אחד מאיתנו לו היה נקלע למצב דומה בחייו האישיים. אובמה, לעומת זאת, מהמר על העתיד של אמריקה. אינני חושב שהוא עושה זאת בציניות מרושעת, אך הוא מתפתה להאמין לנבואות הכלכליות שתואמות את צרכיו הפוליטיים ואת מאווייהם של תומכיו.
כאן בישראל, רבים תומכים באובמה מאחר והם מייחסים לו בטעות הישגים שלא היו ולא נבראו מתוך קונספציות מוטעות שבהן הם מחזיקים לגבי ארה"ב והשיטה הכלכלית הנהוגה בה. הם חושבים שאובמה מחולל מהפכה בארץ שבה קפיטליזם שלוח רסן משתולל מבלי שקיימת רשת ביטחון חברתית כלשהי.
אך האמת היא שכשני שלישים מהתקציב הלאומי של ארה"ב מוקצים לקצבאות ולפנסיות; ששכר המינימום שם גבוה מאשר בארץ למרות שיוקר המחיה נמוך יותר; ושהרפורמה שחולל אובמה בתחום ביטוח הבריאות מינורית בהרבה ממה שנהוג לחשוב כאן בישראל.
ביטוח בריאות מסובסד לעניים ולפנסיונרים קיים בארה”ב כבר מ-1965, בעקבות חקיקה שהעביר לינדון ג'ונסון, וגם לאחר הרפורמה שהעביר אובמה ממשיכות המשפחות ממעמד הביניים לשלם כ-1,500 עד 2,000 דולרים מדי חודש עבור הפוליסות שלהן, שמחיריהן לא ירדו כלל. אובמה, בקצרה, איננו הרפורמטור הגדול שהשמאל בארץ שוגה לחשוב שהוא.
ואכן, לא מעט פרצופים הצלחתי לעקם בחודשים האחרונים, כשסיפרתי לחבריי שאני מעדיף לראות את מיט רומני בבית הלבן. חבריי, מה לעשות, משתייכים לשלוש קבוצות עיקריות: שמאלנים, עיתונאים, ועיתונאים-שמאלנים. הם חשים מעין חובה מוסרית לתמוך במועמד הדמוקרטי באופן אוטומטי, וזו חובה נוחה במיוחד כי היא פוטרת אותם מהמטלה המייגעת של התעמקות בעובדות. אובמה נתפס בעיניהם באופן אינסטינקטיבי כמועמד ה"חברתי" יותר, וזה מספיק כדי להבטיח את הערצתם.
לפני מספר ימים כתב רותם סלע בצורה קולעת: "אנשים מבלבלים מדיניות של חלוקת מתנות עם מדיניות חברתית". אובמה הוא נשיא של חלוקת מתנות. את החשבון הוא משאיר לדור הבא ולנשיאים שיבואו אחריו. אני מעדיף את רומני.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם