הכדור נמצא אצל נתניהו
ההתבטאות החדשה של אבו מאזן בראיון לאולפן שישי, שיש בה ויתור מרומז על זכות השיבה, מחייבת תגובה ישראלית רצינית וממנפת
- פרס: דברי אבו מאזן מוכיחים שיש פרטנר
כאשר סאיב עריקאת הזדעק וטען שלא היו דברים מעולם, הוא בהחלט צדק. היה מסמך אחד, בחתימת עריקאת, שכלל ויתור ממשי על זכות השיבה. אלא שאותו מסמך לא היה חלק מהמשא ומתן, והוא נוסח חודשים ארוכים לאחר סיום המשא ומתן. זה היה מזכר שיועד לאיחוד האירופי כדי להוכיח שהפלסטינים הציגו עמדה מתונה, והאחריות לכישלון נופלת על כתפי ישראל.
אותו עריקאת, הנושא ונותן הראשי עם ישראל, הביע עמדות הפוכות, שלפיהן הפלסטינים רק צריכים להמתין משום שהזמן משחק לטובתם. וקשה גם לשכוח את ההצהרה של עבאס זכי, מבכירי הרשות, שהבהיר בראיון ל"אל-ג'זירה" שהדרישה הפלסטינית לחזרה לקווי67' נועדה "למחוק את ישראל מהמפה".
בדיקת ההתבטאויות של אבו מאזן ובכירי הרשות בחמש השנים האחרונות מגלה זיגזג מבולבל. כך שההתבטאות החדשה של אבו מאזן בראיון לאודי סגל באולפן שישי, שיש בה ויתור מרומז על זכות השיבה, היא עוד אחת בשרשרת, אבל גם אחת שאסור להתעלם ממנה. כדאי לישראל לקחת את ההתבטאות הטרייה של אבו מאזן ברצינות. אפילו למנף אותה. ובעיקר להעמיד אותה במבחן.
אבו מאזן, למעשה, עשה צעד משמעותי שאפשר לפרש אותו כוויתור על זכות השיבה. בוודאי שיש כאן ויתור על זכות שיבה המונית. זה צעד בכיוון הנכון. שיבה פלסטינית היא הקו האדום של רוב מוחלט של ישראלים. ואם אבו מאזן מוכן לוותר עליה, זו בהחלט סיבה לתגובה ישראלית רצינית. "אם אתה רציני", צריך נתניהו להצהיר,
"אז יש על מה לדבר. בוא נשב".
נכון שבאותו ראיון היו גם דברים סותרים. כמו האמירה שההצעות של אולמרט הן נקודת התחלה למשא ומתן. זו מתכונת בטוחה להכשלה מראש של כל סיכוי לדיון. אלא שאין שום צורך לצפות מאבו מאזן לספק את כל הוויתורים מראש, בדיוק כשם שאין צורך להציב דרישות דומות לנתניהו. מרגע שמוסר המכשול הגדול ביותר, קרי, זכות השיבה, ומרגע שיש הסכמה על חילופי שטחים, קרי, גושי ההתנחלויות נשארים במקומם, הרי שיש כאן נקודת התחלה רצינית למשא ומתן.
ייתכן מאוד שבדיוק כמו בעבר, ההצהרה של אבו מאזן נועדה לאוזניים בינלאומיות וישראליות בלבד. אלא שהפלסטינים מקשיבים. חמאס כבר הגיב כמו שור זועם. וסביר להניח שיהיו גם ישראלים שקרובים יותר לחמאס מאשר לשלום שיטענו: "אבו מאזן מוכר את נשמתו לשטן". דווקא על הרקע הזה צריכה ישראל, ולמעשה חייבת, להושיט יד. למנף את ההצעה. אם אבו מאזן יתקפל ויתחמק, הוא ייחשף במלוא מערומיו. אם הוא יענה בחיוב, זה יהיה מפגן מנהיגות שגם הפלסטינים וגם הישראלים זקוקים לו.
ריבלין הבהיר בשבוע שעבר שהוא ושכמותו מובילים אותנו, לאט אבל בטוח, למדינה דו-לאומית. נתניהו עצמו מציב לאבו מאזן את הדרישה להכרה במדינה יהודית. כדאי שהדרישה הזו תופנה גם לראש ממשלת ישראל. אבו מאזן עשה צעד קטן, שאולי יתגלה כחסר משמעות. אבל בכל זאת צעד שאסור להתעלם ממנו. הכדור עכשיו בידי נתניהו. כדאי שיעשה איתו משהו.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם