תנו להן את הכוח
יש שורה של אקטיביסטיות פמיניסטיות שרצות לכנסת הנוכחית. אנחנו, שרוצות שהן יעבדו למעננו, צריכות לתמוך בהן. רק ככה האפליה תעלה לסדר היום
ישראל, כמה לא מפליא, נמצאת בפיגור עצום בייצוג נשים בזירה הפוליטית. אנחנו בקושי נוגעים ב-20 אחוזי ייצוג נשים בפוליטיקה. שוודיה, למשל, מתהדרת ביותר מ-40 אחוז . שתי המפלגות שהעלו את רף הייצוג בכנסת האחרונה היו ישראל ביתנו וקדימה. לעומתן, ש"ס, יהדות התורה, האיחוד הלאומי, הבית היהודי, חד"ש ורע"מ-תע"ל אינן מאפשרות לנשים דריסת רגל. עד שיבתה המבורכת לכנסת של זהבה גלאון - שהצטיינה בעשייתה הפרלמנטרית למען נשים יותר מכל עמיתיה - גם מרצ בראשות חיים אורון תפקדה ללא ייצוג נשי.
החיבור בין נשים לבין פוליטיקה מלווה כבר שנים בשאלות לגבי הפער בין ייצוג פורמלי-מספרי לבין ייצוג מהותי, שעניינו לחימה נגד אפליה בין נשים לגברים, חקיקת חוקים לשיפור מעמדן בשוק העבודה, מלחמה בהטרדות מיניות, הגדלת תקציבים שקשורים להעצמת נשים בתחומים שונים, שיתוף נשים ומתן ביטוי לקולן ולעמדתן במהלכים מדיניים וצבאיים ועוד. כלומר, ייצוג פוליטי פמיניסטי, שבוחן כיצד נשים מקדמות את האג'נדה הפוליטית שלהן ולא מיישר קו עם הפוליטיקה הגברית, שנוטה להיות קפיטליסטית, כוחנית, ולא שוויונית.
כבר עשר שנים מקדמת עמותת כ"ן הצעת חוק שלפיה יוענק תגמול כספי למפלגה ש-35 אחוז מנציגיה בכנסת הם נשים. במושב הקיץ האחרון עברה ההצעה בוועדת שרים לענייני חקיקה ונחסמה בערר של ש"ס. גם מהרשויות המקומיות נשים מודרות, ואחוז הייצוג שלהן עומד על פחות משני אחוזים. וכדי לסגור את מעגל הקיפוח, 75 אחוז מהמשרות הבכירות במגזר הציבורי מאוישות על ידי גברים, אף על פי שהם מונים רק שליש מהעובדים. זה היחס בין כוחם של הגברים לכוחן של הנשים במרחב הציבורי הישראלי. וכאן נשאלת השאלה: איך אנחנו כאזרחיות בעלות אינטרס יכולות לקדם נשים שייצגו את האינטרסים שלנו בכנסת.
הנה שתי נשים פמיניסטיות שרצות לכנסת: מיכל רוזין ממרצ ולילי בן-עמי ממפלגת העבודה, והן רק שתיים מתוך שורה של נשים שמביאות איתן לכנסת קבלות על עשייה פמיניסטית מרשימה. את לילי בןעמי הכרתי השבוע בחוג בית שערכה לכבודה ד"ר רונית קרק מאוניברסיטת בראילן שהזמינה לפגישה גם את האמהות אבל גם את הבנות מגיל 15 כדי להפגיש אותן עם מודל של התמודדות מגיל צעיר. "פוליטיקה", אומרת ד"ר קרק, "היא תחום מורכב שדורש הרבה ידע, התנסות, רשתות חברתיות, פנאי וכסף, שלרוב הנשים אין ושלהרבה גברים יש. וזאת הסיבה שהן נכנסות לפוליטיקה בגיל שבו שלי יחימוביץ' נכנסה - כלומר, גיל מאוחר יחסית.
לילי בן-עמי, בת 33, לא באה מבית פוליטי. המאבקים החברתיים שלה נעשו תוך כדי דילוג מעל המשוכות שהעמידו מולה החיים. כשהייתה סטודנטית באוניברסיטה העברית בירושלים גילתה שלסטודנטיות אין חופשת לידה, ושהן צריכות להגיע עם תינוק בן שבוע לכיתה ולהיניק אותו בספסל האחורי, או להיות צמודות לדלת הכניסה כדי לקפוץ החוצה ברגע שהתינוק בוכה. הניסיון שלה עם תינוק על הידיים בשיעורים הביא אותה לחדרי הנהלת האוניברסיטה, ושם הצליחה לשכנע את הקברניטים להקים תינוקייה חלוצית.
התינוקות של הסטודנטיות שוהים שם במהלך היום, והאמהות יכולות
כשהרימה בן-עמי לרגע את הראש מהריצה האינסופית, הבינה שאפשר לשנות המציאות שבה נשים מופלות, ואז ניצתה אצלה הבערה הפוליטית. ליבתה אותה העובדה, שכשסיימה תואר שני והתחילה לעבוד כמורה בבית ספר ממלכתי בירושלים, הבינה שהיא מורה סוג ב' - היא אינה מועסקת באופן ישיר על ידי משרד החינוך, אלא משמשת כעובדת קבלן, שאינה זכאית לתנאים סוציאליים נלווים כמו הפרשות לפנסיה או קרן השתלמות. בן-עמי פתחה במאבק, שכלל אינספור הפגנות, כינוסים של מורות ומורים, נסיעות והסברים בין כל המכללות. בעקבות המאבק החליטה עיריית ירושלים להעביר את עובדי בית הספר שבו עבדה להעסקה ישירה. הם הפכו להיות עובדי ועובדות עירייה. והתקן הזה הועתק לכל בתי הספר בירושלים.
מיכל רוזין, 43, מנכ"לית מרכזי הסיוע לנפגעות תקיפה מינית, נכנסה לתפקיד ביום שבו משה קצב אמור היה להגיע לבית המשפט המחוזי בירושלים, לדיון בעסקת הטיעון של מזוז, שלה סירב ברוב יהירותו. כאשר הורה לנהגו לסובב את המכונית ולחזור לקריית מלאכי, קירבו לרוזין מיקרופון לפה וביקשו שתגיב. הארגון שבראשותה הגיש עתירות לבג"ץ נגד שחרור מוקדם של בעלי דרגות שנשפטו על אונס חיילות שבפיקודם - וזכה; היא עצמה קידמה סדנאות למניעת הטרדה מינית במערכת החינוך, בצה"ל ובכנסת כדי להסביר את ההבדל בין חיזור להטרדה; ניהלה מאבק גדול נגד הפרקליטות שרצתה לחוקק חוק שמשווה בין אינוס של גבר לאינוס של אשה.
בעזרת אורית קמיר, ד"ר למשפטים, נלחמה מיכל רוזין לבטל את הצעת החוק והסבירה למגישי ההצעה שאם תתקבל, כל גבר אונס יוכל להשתמש בטיעון שהאישה גרמה לו לאנוס אותה. רונית תירוש וזבולון אורלב השתכנעו ומשכו את הצעת החוק. וזה רק קצה מעשייתה הפוליטית בכנסת כעוזרת פרלמנטרית בצעירותה.
מיכל רוזין, לילי בן-עמי, ארנה עמוס, תמי זנדברג, מרב מיכאלי ואיידה תומא הן רק חלק מהאקטיביסטיות הפמיניסטיות שרצות לכנסת. אנחנו, שרוצות שהן יעבדו למעננו צריכות לדחוף מאחור, להתפקד, ללחוץ על ראשי המפלגות לקדם אותן, וכשייבחרו להגיב על הצעות החוק שלהן. זאת הדרך היחידה שבה האפליה שאנחנו חוות בכל המישורים תעלה לסדר היום. חברות, הגיע הזמן להפשיל שרוולים.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם