פרס לא צריך קמפיין, הוא יכול לנצח בקלות
דבר כזה עוד לא היה כאן. חודשיים וחצי לפתיחת הקלפיות, והאדמה ממשיכה לרעוד. יש סיכוי שיהיו יותר מתלבטים מאשר מתמודדים
אבל מצד שני, אם מיט רומני מנצח ביום שלישי הקרוב, אז לא. אז לא יהיה טעם לרוץ. ונכון ליום שישי ב-12 וחצי בצהריים, גם ציפי לבני תרוץ. עוד לא ברור לאן, ועם מי, ובסוף יכול להיות שהיא סתם תרוץ במרתון תל אביב או משהו, אבל גם היא רוצה. גם לה יש סקרים. עם כולם.
מה קורה אם היא מספר 2 של יחימוביץ', ומה קורה אם היא מספר 2 של כחלון, ומה קורה אם לפיד הוא מספר 2 שלה, ומה קורה אם היא ואולמרט מתאחדים עם פורשי זרועות הביטחון ונצי הפת"ח ומקימים פלטפורמה על השלד המפלגתי של אברהם פורז, במקום לנסות להתלבש על גופתה המתקררת של קדימה, ששם ניצב עדיין, כפסל ישן של דיקטטור שהודח בכיכר העיר, שאול מופז, שגם הוא רוצה לרוץ, אבל אין לו עם מי, ואתמול אחר הצהריים אמור היה להתנפל עם קלשון על ראש הממשלה (אלא אם כן ייצא בינתיים סקר חדש שיוכיח שדווקא כדאי להם לרוץ יחד).
דבר כזה עוד לא היה כאן. חודשיים וחצי לבחירות, ועוד לא יודעים מי נגד מי. מישהו זוכר שלפני שבוע היה מפץ בימין? הטור הזה היה אמור לעסוק בו. רק בו. אבל בינתיים האדמה ממשיכה לרעוד, היבשות ממשיכות לנדוד, התרחישים הנבדקים בחדרים הסגורים ובסקרים החשאיים מסמרי שיער. לדעתי, רק אחמד טיבי לא בדק מה יקרה אם כחלון ירוץ כמספר 2 שלו.
האמת, יש לרשימה כזאת פוטנציאל. כל שאר האופציות נבדקו או ייבדקו. יש סכנה שעוד מעט יהיו יותר מתחממים ומתלבטים על הקווים, מאשר שחקנים על המגרש. ועוד לא דיברנו על פרס. שמעון פרס. אם אתם חושבים ששם זה נרגע, טעות בידכם. קודם כל, אצל פרס שום דבר אף פעם לא נרגע. זה הסוד שלו. הוא לא איש רגוע, פרס, הוא איש מוטרד, מודאג, הוא היה כאן עוד לפני המדינה ולא מתחשק לו להישאר אחריה. לכן הוא עוד איתנו, ובמלוא אונו. על פרס ממשיך להיות מופעל לחץ כבד. כן, ניחשתם נכון, יש גם סקרים, ולפיהם פרס בכלל לא צריך לעשות קמפיין, אלא רק להודיע, אפשר אפילו בטוויטר, שבא לו לחזור ולהציל את המדינה. הוא יכול לשים במקום השני את מי שהוא רוצה, כולל אבו מאזן, ולנצח. אם ירוץ, אני מציע ססמה: הזקן, או הים.
ולחדשות בהרחבה: מי ששמע את ההקלטה ששיגר נתניהו לחברי מרכז הליכוד לבוא ולהצביע על האיחוד עם ליברמן, שמע אדם מצונן. צינון כבד. מי שמכיר את ראש הממשלה יודע שבכל פעם שקשה, שמלחיץ, שמאיים, הוא מצטנן. עניין פסיכוסומטי. טיפות אף, דקסמול, עיניים אדומות ונרגנות כללית. כך נראה השבוע האחרון של נתניהו. הוא ידע שמה שנכתב כאן לפני כמה שבועות, לאחר פרישת כחלון, זה רק קצה הקרחון. הוא ידע שכחלון נוטר לו ושיכולה להיפתח ממנו רעה חולה. וזה קרה. אז עכשיו נתניהו עושה מה שהוא תמיד עושה בשעת משבר. מתרוצץ, משגר שליחים, נבהל, נלחץ, לוחץ פול גז בניוטרל ובעיקר נתקף פאניקה.
בצד השני יושב השותף הטבעי, אביגדור ליברמן, ונהנה מכל רגע. איווט היה השבוע בעיקר משועשע. גם כשהתברר שכחלון בודק הקמת רשימה נפרדת, המשיך ליברמן לעסוק בענייניו. הוא באמת כזה. לא מתרגש משטויות. אגב, זו הסיבה שאני מעדיף אותו עשרות מונים על נתניהו. בתחום הזה, ליברמן מזכיר את שרון. יודע לעצור רגע, לנוח, לא להתרגש, לתת לנערים לשחק לפניו, ליהנות מהסיטואציה. הדברים כבר יסתדרו מעצמם.
בואו נדלג 15 שנה אחורה, לקדנציה הראשונה של ביבי. 1997. מרכז הליכוד מתכנס בגני התערוכה בתל אביב. על הפרק: ביטול הפריימריז לבחירת חברי הכנסת והחזרת כוח הבחירה למרכז הליכוד, המונה בסביבות 2,000 פעילים , צמאי שררה וג'ובים. היוזמה היא של מנכ"ל משרד ראש הממשלה הכל יכול, אביגדור ליברמן, בגיבוי של ראש הממשלה נתניהו. הסיבה: ביבי רצה לאלף את השרים הסוררים שפרקו עול.
ברגע שמחוז הבחירה שלהם ישתנה מ-150 אלף מתפקדים לכמה מאות חברי מרכז הנשלטים ברובם על ידי ליברמן, הם יחזרו לעשות מה שראש הממשלה רוצה ולא ימררו את חייו.
ההתנגדות למהלך הזה בתוך הליכוד עזה. לא רק מיקי איתן. הייתה שם לימור לבנת, ודן מרידור, ורבים אחרים שחשבו שמדובר במהלך פוליטי ציני, מיותר, לא ראוי. לבנת נאמה אז את
ליברמן שכר את ביתן 28, שם מיקם את המטה שלו שצילם הכל בווידאו ושלט במתרחש. אבל זה לא היה פשוט. התקשורת נתנה למרד הח"כים והשרים גיבוי, הלחץ על נתניהו גבר. בשיא האירוע הגיע ביבי בעצמו למרכז ונאם שם נאום מתנצל ומתקפל שבו הוא מפציר בחברים לדחות את ההצבעה. מאות חברי מרכז עמדו אז מולו וצעקו במקהלה "ה-יום, היום". החמכ"זים (חברי המרכז) לא רצו לדחות כלום. הם רצו להצביע עכשיו, לקבל בחזרה את הכוח לבחור את הח"כים, ולחזור לנהל את המדינה כמו שהתרגלו. ונתניהו התקפל. הוא גם קיבל טלפון מארתור פינקלשטיין, שבדק בסקרים ואמר לו שזה אסון אלקטורלי, והוא נכנע.
הם עמדו שם, בלשכה, ליברמן ונתניהו, ואיווט הבין שביבי נסוג. משאיר אותו בשדה הקרב הבוער, וחוזר ללשכה בשלום. ליברמן הוא הנגטיב של נתניהו. ליברמן מחליט ומבצע. קל, קשה, זה לא משנה. קרוב לשנתיים הוא ישב שם, במשרד ראש הממשלה, וראה את ביבי מזגזג בכל נושא כמעט, מתקשה לקבל החלטה פשוטה. הסיפור הזה, עם חברי המרכז וביתן 28, שבר אותו. אם כך, אמר לנתניהו, אני שם את המפתחות. הוא שם אותם, והלך. הוא נשבע שכשיחזור, יהיה זה הוא שמקבל את ההחלטות. זה מה שהוא עושה עכשיו. חוזר, ועוד מעט גם יקבל את ההחלטות.
אגב, בניגוד לנתניהו, ליברמן יודע לקבל החלטות, ויודע גם לעמוד בלחצים הנדרשים כדי לבצע אותן. יש רק עוד אדם אחד שהוא מעריך בתחום הזה, ולכן הם שומרים על קשר קרוב כל השנים הללו. אהוד אולמרט שמו. לא סתם נחלץ ליברמן לעזרת אולמרט לאחר מלחמת לבנון השנייה, והצטרף לקואליציה. אם זה היה תלוי בו, שלושה היו מנהלים את המדינה. הוא, אולמרט ודרעי. אבל זה לא תלוי בו. עדיין. זה תלוי בנו. ואנחנו, בתוך המהומה הכללית, אין לנו מושג מה עושים, ועם מי.
ביום שלישי בלילה התקיימה חגיגה גדולה של יהודי תימן בפתח תקווה. 130 שנה לעליית התימנים הראשונים ארצה. הגיעו יו"ר הכנסת רובי ריבלין, השר גלעד ארדן, סגנית השרה גילה גמליאל, והשר משה כחלון, שהוכתר מיד כמלך הערב, למרות שהוא בכלל לא תימני, אלא לובי. הקהל התמוגג מכחלון, שהסתובב באירוע כחתן ביום כלולותיו, עד כי ארדן, שהתקנא בו, שאל אם הוא משריין אצלו ברשימה מקום שני לאשכנזי.
אם כן, צחק ארדן, יש על מה לדבר. כחלון השיב בשלילה. מקום שני לתימני. שלישי לאשכנזי, אתה מוזמן. ארדן לא יעזוב את הליכוד (הוא וגדעון סער הם הנכסים האלקטורליים הגדולים ביותר של המפלגה הזו אחרי עזיבת כחלון), אבל בזמן שהוא התבדח עם כחלון, הוא גם לא האמין שכחלון שוקל לעזוב.
הבדיחה קרמה עור וגידים למחרת,בכותרות הזועקות על כך שכחלון בוחן הקמת רשימה חברתית. סקר שהזמינו חבריו נותן לו 20 מנדטים. סקרים אחרים נותנים לו 27 מנדטים עם ציפי ו-32 מנדטים עם שלי. עכשיו, מה עושים עם זה? כחלון הצליב נתונים עם שלי וציפי, וגילה שגם אצלן, בסקרים שהן עורכות, מעמדו מוצק. ממש מלך ישראל.
ובכן, דילמה. הוא נרשם לתוכנית AMP של אוניברסיטת הארוורד (תוכנית לימודים יוקרתית ללימודי ניהול מתקדמים), הוא בנה לעצמו תוכניות לשנתיים של אזרחות משגשגת ומניבה, ופתאום המהומה הזו. גם האיחוד בין ליברמן לביבי עשה לו משהו. במצב כזה, יהיה הרבה יותר קשה לחזור. לא יהיה ואקום. ופתאום מציעים לו לרוץ עם אולמרט, לרוץ עם ציפי, לרוץ עם שלי, לרוץ עם מי שהוא רוצה, לאן שהוא רוצה. גן עדן של ממש.
אפשר לנתח את כחלון גם מזווית ראייה אחרת. מה הוא היה, בסך הכל? שר בדרג הנמוך ביותר. משרדי הממשלה נחלקים לשלוש קבוצות. קבוצת הדרג הנמוך, משרדי התקשורת, המדע, איכות הסביבה, הקשר עם הציבור, וכו'. בדרג השני, המשרדים הבינוניים: פנים, חינוך, משפטים וכו.? ובדרג העליון, שלושת המשרדים הבכירים: ביטחון, חוץ ואוצר. אז כחלון היה בתקשורת.
בניגוד למשרדים אחרים, שבהם קשה מאוד לחולל שינוי (במשרד החינוך יש לשר מעט מאוד מנוף על התוצאה הסופית, כך גם באיכות הסביבה, התשתיות ועוד), במשרד התקשורת הוא מצא הזדמנות פז בלתי חוזרת. במהלך חד ואמיץ אחד הוא גם הוריד על הברכיים את הטייקונים, גם הוזיל את חשבונות הסלולר של הציבור וגם החזיר לאנשים את האמון במערכת הפוליטית, בעיקרון שהשרים שם למעלה הם השליחים שלנו, הם אלה שצריכים לדאוג לנו ולשמור עלינו.
כחלון המריא. אבל אז הוטח בתקרת הזכוכית שהציב מעליו נתניהו. פתאום נתקל בראש ממשלה לא מפרגן, שעוצר את הרפורמות שלו ומקים מתחת לאפו משרד תקשורת אלטרנטיבי. הוא גם נעלב קצת מכל מיני אינצידנטים. והוא הבין שבממשלה הבאה ייאבק על מקומו ולא ישתדרג. היה ברור שהוא יככב ברשימות החיסול של כולם, כולל ביבי, ושמכאן הוא יכול רק לרדת. אבל כחלון לא רצה לרדת. אם לרדת, אז לגמרי. אני באתי ליהנות, הוא אומר, לא באתי לסבול, לא באתי לעבור את הויה דולורוזה הזו שביבי מעביר את כולם. לא מתאים לי. כשלא טוב לי, אני קם והולך. והוא קם והלך. עכשיו,מתברר שגם אם הלך,הם באים אחריו. הפוליטיקה רודפת אותו.
אז יכול להיות שזה ספין על ביבי ובסוף מהסיפור הזה נקבל את כחלון במשרד האוצר. ויכול להיות שזה אמיתי. דבר אחד בטוח: האידאליזציה שנתניהו ניסה למרוח סביב פרישת כחלון אינה קשורה למציאות. בסוף, הוא תמיד מבריח אותם. זה בדיוק מה שקרה עם יצחק מרדכי ב-99', שר הביטחון הפופולרי שלו, שנאלץ ללכת למפלגת המרכז והפיל ממנה את נתניהו. וזה מה שקרה לבכירי הליכוד כמו רוני מילוא, דן מרידור ובני בגין. הם כולם בורחים מביבי בשלב כזה או אחר.
הבעיה הנוכחית, שמשאירה רבים מהם בבית ומותירה פיות רבים סגורים, היא שאין להם לאן לברוח. נתניהו פופולרי בחלקים ניכרים מהציבור, האיחוד עם ליברמן נראה כמה שסתם את הגולל על הבחירות, ועדיף לשבת בשקט ולשתוק. אלא שאז, שוב הגיע כחלון עם הסקרים שלו,ומתברר שהוא היחיד שיכול לקחת את זה מנתניהו. לגמרי. לשלוח אותו הביתה.
הבעיה הפעוטה היחידה היא, שכחלון לא ממש רוצה. הוא רוצה להיות שר אוצר, הוא רוצה לעשות משהו ברווחה, אבל אין לו כוונה לשבור שמאלה ולהפיל את גוש הימין. זה, מכיוון שהוא ימני. לא קיצוני, לא פנאט, כזה שמוכן ללכת לפשרות כואבות ולהסדרים קשים, אבל ימני. שם נולד, שם ינק את תורתו, שם התחנך. כך שמי שכבר חוגג על כחלון, כדאי שיירגע.
הנה קטע שלא אני כתבתי. מציע לקרוא בריכוז רב: "עוד שלושה ימים יעזוב נחום לוי, היועץ המיוחד למלחמה בשחיתות במשרד מבקר המדינה, את תפקידו. המבקר החדש הדיח אותו. זה עבר בשקט, למרות שלוי הוא האיש שאחראי על דוח ביביטורס, הדוח שראש הממשלה ממש לא רוצה שיתפרסם לפני הבחירות.
"עכשיו, אני נורא רוצה להאמין למבקר המדינה. נורא. באמת. מפחיד אותי לחשוב שבאמת הייתה פה איזו עסקת בר-און-חברון נוראית כזאת ושהשופט שפירא פשוט משלם לראש הממשלה על מינויו למבקר, כנגד כל הסיכויים, באמצעות סגירת תיק ביביטורס. הנה העובדות. תשפטו אתם: 1. במרס 2011 החל משרד המבקר לבדוק את פרשת הנסיעות של נתניהו ורעייתו. על המשימה הופקד לוי, בכיר ביאח"ה לשעבר.
2. נתניהו הטיל את כל כובד משקלו כדי שהשופט המחוזי שפירא ייבחר. מקורות המקורבים לתהליך הבחירה אמרו שעו"ד דוד שמרון, שהוא הפרקליט של נתניהו, היה מעורב עמוקות בתהליך הבחירה. בחירת שפירא הייתה בחירה שלא כדרך הטבע. התמודד מולו שופט עליון, בכיר יותר, המשנה לנשיא ביהמ"ש העליון אליעזר ריבלין, אבל נתניהו ואנשיו הטילו את כל כובד משקלם ובסיבוב השלישי שפירא נבחר. בעת הקמפיין שלו, פגש שפירא את נתניהו ורעייתו בביתם. הוא אמר בתגובה שזה לגיטימי שראש הממשלה יפגוש ויכיר את מי שהוא עומד למנות.
3. לא הרבה אחרי בחירתו קיים שפירא דיון בתיק ביביטורס. התגלו שם ממצאים חמורים על נסיעותיו של נתניהו בזמן שהיה חבר כנסת. למבקר לכאורה אין סמכות על התקופה הזאת. מצד שני, התגלו ממצאים. המבקר הקודם לינדנשטראוס המליץ להעביר את כל הממצאים ההם ליועץ המשפטי לממשלה. זו הייתה גם המלצתו של נחום לוי, החוקר. שפירא התנגד ואמר שיש להעביר את הממצאים ליו"ר הכנסת. יו"ר הכנסת הבהיר שאין לו מה לעשות עם עובדות שנויות במחלוקת. אין לי חוקרים, אמר ריבלין. . . אין מחלוקת שזה מה שעורך דינו של נתניהו רוצה שיקרה.
4. כשנכנס המבקר לתפקידו הוא אמר לנחום לוי שהוא רוצה שימשיך בתפקידו. לפני מספר שבועות החליט לסיים את תפקידו לאלתר. אין גורם אחר במשרד המבקר שמכיר כל כך טוב את הדוח שמטריד את ראש הממשלה. מי ימשיך להתעסק איתו אחרי 31 באוקטובר 2012, תאריך פרישתו של לוי? המבקר שפירא אומר שזו משרת אמון. התחלף השלטון, מתחלפים נושאי משרות האמון. בסדר, אבל למה הוא לא נותן ללוי להשלים את העיסוק בתיק הזה? בשני תיקים רגישים, אחד מהם דוח הרפז, ניתן לחוקרים בכירים שסיימו את תפקידם להשלים את התיק מבחוץ. למה מה שטוב להם, לא טוב לנחום לוי?
"ויש עוד שאלות מטרידות: המבקר אמר לי שלא ראה עד היום טיוטה של הדוח, לא של התקופה שבה נתניהו היה חבר כנסת ולא על התקופה שבה היה שר אוצר. למיטב הבנתי, שתי הטיוטות הללו נמצאות על שולחנו של המבקר כבר חודש לפני ההדחה של לוי. האם ייתכן שהמבקר לא אמר אמת? המבקר האשים באוזני את נחום לוי בכך שלא העביר לו את הטיוטות והעלה השערה שלוי מחזיק בדוח כשבוי. אם הטיוטות בכלל על שולחנו למעלה מחודש, אז איך צריך להבין את האמירות הללו? תמימות, חוסר התמצאות, או שבכל זאת נסגרו איתו כל מיני דברים לפני שמונה?
"כמה ימים לאחר ההדחה אולץ מבקר המדינה להוציא הודעת הבהרה פומבית. בהודעה הוא מודה שלוי לא מחזיק שום דוח כשבוי והאמירה שלו עצמו לא הייתה נכונה. כמה סיקור הודעה משפילה כזאת קיבלה בכלי התקשורת? כמעט אפס".
עד כאן. מי כתב את הדברים? רביב דרוקר, בבלוג שלו. רביב הוא זה שפרסם את פרשת ביביטורס. עכשיו, בסיום דבריו, הוא מקונן על כך שהעסק כולו לא מקבל סיקור וכולם שותקים. "ידיעות", "מעריב", חדשות 2. דממה . אז קודם כל, הנה ב"מעריב" לא שותקים. וחוץ מזה, אני שותף לתחושותיו של דרוקר בנושא הזה. כמי שליווה את ביביטורס ועשה כמה חקירות משלימות בפרשה הזו, שהעלו ממצאים מזעזעים על רמת נהנתנותם החזירית של ראש הממשלה ורעייתו, אני חושב שהעובדה שהממצאים בתחקיר הזה ייגנזו ולא ייחשפו לציבור לפני הבחירות היא לא פחות משערורייה. ריח רע מאוד עולה כאן.
ועוד משהו, לסיום. ביום שלישי שידר דרוקר בתוכניתו "המקור" כתבה על "מעריב" בתקופת נוחי דנקנר והעורך הראשי היוצא ניר חפץ. איך נגיד את זה בעדינות, לא יצאנו טוב שם. אני לא מתכוון להתייחס למה שפורסם שם, אם כי ברור שנסלי ברדה עשתה עבודה, אבל אני כן מתכוון להתווכח עם מה שהשתמע מהכתבה הזו.
בניגוד לרושם שנוצר, "מעריב" לא איבד את חירותו. "מעריב" לא היה כלי של אף אחד. ליבת העיסוק של עיתון בישראל היא המערכת השלטונית במדינה. לשם כך נוצרנו. כדי לבקר את השלטון. בתחום החשוב הזה, שהוא העיקרי, המשיך "מעריב" להציג לכם, כל שבוע, כל השנה, את מה שהכתבים והעיתונאים שלו ידעו ורצו שגם אתם תדעו. אני יכול להעיד, ממקור ראשון לגמרי, שהטור הזה, שאתם קוראים עכשיו, המשיך לנשוך ולבעוט, יחד עם טורים אחרים של עיתונאים כבן-דרור ימיני (שהוריד בשבוע שעבר את "הארץ" על הברכיים, וטוב שכך), קלמן ליבסקינד, אראל סג"ל, עפר שלח (בהצלחה), מזל מועלם, נדב איל (עד שאולץ לעזוב), חן קוטס-בר, יהודה שרוני ורבים נוספים. אף אחד לא באמת הצליח לסתום לנו את הפה, ולא היה רגע אחד שבו אני, למשל, רציתי לכתוב משהו ולא כתבתי.
אגיד עוד משהו: עדיין, אף על פי כן ולמרות הכל, גם במצבנו וגם בצוק העתים, "מעריב" ממשיך להיות מכלי התקשורת היותר חופשיים, ההולכים ומתמעטים, בישראל 2012. זו עובדה. כן, יש בעיות פה ויש שם, ויש מאבקים כל הזמן, אבל הליבה קיימת והלהבה בוערת. ערוץ 10, למשל , שם פורסמה אותה כתבה עלינו, מחזיק כבר חודשים ארוכים תחקיר על "ישראל היום".
רביב דרוקר, כמובן. פרסום התחקיר הזה נתקע כל פעם מחדש מסיבה כזו או אחרת. דרוקר סיפר לי השבוע שעורכי הדין של העיתון ביקשו שוב הארכה של עוד כמה שבועות. אני ממתין בסבלנות לראות אם התחקיר הזה יתפרסם. ואם כן, מתי תתפרסם ההתנצלות המבזה אחריו. ואם הוא לא יתפרסם, אני קורא לידידי דרוקר להעביר אלי את החומר. אם עד אז אהיה ב"מעריב", אז הוא יתפרסם כאן.
אקו"ם