זה האקלים, טמבל: הסיפור האמיתי של סנדי
סנדי הזכירה לנו שהאקלים משתנה. כשמומחים מדברים על ההתחממות הגלובאלית, על השונות במשטרי האקלים, על ההחרפה של אירועי מזג אוויר קיצוניים, הם מתכוונים לסנדי
◄בואו להיות חברים של nrg ירוק גם בפייסבוק
50 מיליארד דולר, לשם השוואה, הם יותר מהתקציב השנתי של משרדי הביטחון, החינוך, הרווחה, התחבורה והבריאות בישראל יחדיו. הוריקן סנדי, נקרא לה כאן "סנדי מאמא", היא המערכת האטלנטית הטרופית בעלת הקוטר הגדול ביותר אי-פעם. היא האמא, בהא הידיעה, של הסופות.
◄חלף עם הרוח: סנדי עברה, האדישות תשוב
סנדי מאמא, שנולדה ב-22 באוקטובר ודעכה, בשיבה טובה, כתשעה ימים לאחר מכן, הייתה הוריקן דרגה 1. לפי סולם ספיר-סימפסון המהירות הממוצעת של הוריקן מדרגה 1 היא בין 119 ל-153 קמ"ש. זוהי – לפי ההגדרה המילונית – סערה של נזק מינורי, בר-שיקום. אבל קשה להגדיר את סנדי מאמא כנחבאת אל הכלים; היא קטלה חיים של עשרות, הטילה מום ברבים ושיבשה את אורחות החיים של מיליונים. היא זרעה כאוס. היא הציפה, סחפה, העיפה, עקרה, החשיכה, השקיטה והטביעה.
והיא אהבה את אור הזרקורים. דיוויד לטרמן חיזר אחריה, הכתבים יצאו אליה, המצלמה אהבה אותה.
יש גם כמה מומחים המשערים שסנדי מאמא הייתה דמוקרטית: היא תקעה טריז בגלגליו של רומני, עצרה את קמפיין הבחירות, אפשרה לאובאמה להיות ממלכתי, נשיאותי ואמפתי, ואגב אורחא לצמצם את הפער בסקרים. מי זוכר את הדיבייט הנשיאותי?
אבל יותר מכל, סנדי מאמא הייתה תזכורת. היא הזכירה לנו שהאקלים משתנה. כשמומחים מדברים על ההתחממות הגלובאלית, על השונות במשטרי האקלים, על ההחרפה של אירועי מזג אוויר קיצוניים, הם מתכוונים לסנדי בעליל.
האם זו טענה פופוליסטית? כלל וכלל לא. פול בארט מביזנס-וויק מבקש להיות שופר של אמת אקלימית זו. מסקנתו
"זו סופה על סטרואידים", בארט מצטט בכיר מהקרן להגנת הסביבה; "האוקיאנוסים חמים יותר, יש יותר לחות באטמוספירה, ואירועי האקלים עוצמתיים ונרחבים יותר. אנו חיים בעולם של אקלים על סטרואידים". בארט מסכם בספין-אוף לסיסמת הבחירות של קלינטון משנות התשעים ("זו הכלכלה, טמבל"), ומכריז באחד בנובמבר – "זה שינוי האקלים, טמבל".
בעונת בחירות בה אובאמה מתמקד באנרגיות חלופיות ורומני דורש יותר פחם ופחות רגולציה, סנדי מבקשת להסב את תשומת ליבנו למשבר האמיתי שמתחולל כאן.
כי הסיפור שסנדי מספרת לנו פשוט, אין צורך להכביר במילים. סנדי מאמא מזכירה לנו את ספרו של הנרי תומאס באקל מ-1857, "ההיסטוריה של הציביליזציה באנגליה". באקל, אוטודידקט, גאון שחמט ובעל פאות לחיים סתורות, טען שלאורך ההיסטוריה המודרנית, עם התרחבות המפעל הקולוניאליסטי האירופי, גם תחום המחשבה האירופי התרחב. הגמוניה כלכלית גלובאלית תורגמה, בין היתר, להגמוניה רעיונית. ועיקרה של הגמוניה רעיונית זו: "באירופה האדם חזק מהטבע. מחוץ לאירופה, הטבע חזק מהאדם".
ההתקדמות הדורסנית, אף אם מעוררת ההתפעלות, של הציביליזציה האירופית התאפשרה בזכות ההתחשבות הפוחתת והולכת בחוקי הטבע הפיזיקאליים (אקולוגיים) ובזכות ההתחשבות הגדלה והולכת בחוקים חברתיים (קפיטליזם). הקולוניאליזם אפשר אפוא לא רק את שעבודו של הטבע או של האדם הילידי; האינדיאני, האבוריג'יני, ההודי, האינואיטי, אלא גם את שיעבודה של המחשבה האנושית שאיננה אירופית. החברה הפכה חברה גלובאלית ובתוך כך, היא התכנסה סביב אתוס אחד ויחיד: הטבע אינסופי, אוצרותיו אינם מתכלים, משאביו עומדים לרשות האדם, צמיחה כלכלית היא חזות הכל.
בבחינה זו, סנדי מאמא היא איקונוקלסטית, מנתצת מוסכמות. היא מזכירה לנו שהפעילות הכלכלית, שהתרגלנו שהיא מנותקת מ-, ומתנכרת ל-, משאבי הטבע, כפופה לחסדיו ככלות הכל. היא מזכירה לנו שלכל מעשה יש השלכות. ראינו זאת בלוחות המסחר הדיגיטאליים של וול-סטריט אשר כובו, או בבתי העסק הסגורים על בריח. ראש עיריית ניו-יורק, בלומברג, ביטא את הרעיון הזה בפשטות: "אנשים מתקשים להבין את עוצמות הטבע". עכשיו הם מבינים.
מה לסנדי מאמא ולישראל? על פניו לא הרבה. אבל לסיפור שהיא מגוללת יש לקח אוניברסאלי. אי אפשר לגייר את סנדי מאמא, אבל ראוי להקשיב לה. אולי הגיע הזמן ששינוי האקלים, מערכת היחסים בין אדם ומקום, מידבור, בצורות, זיהום אוויר ומים, היערכות לקראת פגיעה באקוויפרים, בים כנרת או בחקלאות יזכו למקום נרחב יותר בשיח הציבורי הארצישראלי.
אולי יש מקום לעדכן מודלים כלכליים. אולי השפעות משבר האקלים על בריאות הציבור ואיכות החיים, היום ובעתיד, צריכות לזכות בסיקור תקשורתי נמרץ יותר ואולי גם לקחת חלק במירוץ לכנסת התשע-עשרה. אי אפשר לגייר את סנדי מאמא. אבל צריך להקשיב לה.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם