גברים קרביים, נשים תככניות
לנו, הנשים, אסור לשתף פעולה עם נטיית התקשורת לצייר כל אישה שמצליחה, כנחשית מחרחרת ריב (ע"ע שלי יחימוביץ'). וגם: מדוע המשטרה אלימה (יותר) כלפי אקטיביסטיות?
שני חיזוקים לסטריאוטיפ העתיק הזה עלו השבוע בתקשורת. הכתבים הפוליטיים התנפלו בשקיקה על שיחת הטלפון הקרירה שהתנהלה בין שלי יחימוביץ' ומרב מיכאלי, בעניין הצטרפותה האפשרית של האחרונה למפלגת העבודה. שבוע קודם לכן, באותו עניין, הופיעה ב"הארץ" קריקטורה של יחימוביץ' מעניקה עוגה גדולה לאיציק שמולי ולמיקי רוזנטל ועוגייה מצומקת לסתיו שפיר. באותו הרגע התחילה התקשורת לארוז את שלי יחימוביץ' במיתוס המרשעת ומפלת הנשים. או יותר מדויק: המשיכה לעשות זאת.
כדי לנסות לענות, כינסה קרן נויבך בתוכנית הרדיו שלה "סדר יום" כמה מומחיות למגדר שהסבירו, בהיגיון רב, שנשים מחונכות מילדות לבחור בגברים, לתת להם עדיפות, להחשיב אותם כטובים יותר, חכמים יותר ואמינים יותר - ולהילחם בשבילם.
כל זה נכון, אבל מתעלם מהאפליה הדומיננטית והמתמשכת שהפכה להיות מציאות נורמטיבית עבור נשים במרחב הציבורי. לתרבות הגברית השלטת יש מכשיר מדידה, בלתי נראה אבל מדויק להפליא, הקוצב את מספר הנשים שלהן מותרת הכניסה למערכת כקודקודים. זאת נוסחה שנלמדת מדור לדור, ומועברת כמעט כמו מטען גנטי, בלי שתישמע בקול רם או תיכתב בספרי לימוד.
קחו למשל את המרחב הפוליטי: מרצ היא המפלגה היחידה שהתחייבה לשוויון מלא בין נשים לגברים ברשימה שלה. דב חנין, שלא מפסיק לדבר על זכויות אדם, לא מצליח, נכון לעכשיו, לשריין מקום אחד לאישה במפלגתו. במפלגת העבודה משוריינים ארבעה מקומות לנשים, שתי נשים בכל עשירייה, לא כולל יושבת הראש. כלומר, ריאלית, יהיו בכנסת הבאה חמש נשים מטעם מפלגת העבודה.
יחימוביץ' היא לא גולדה מאיר, שלא נתנה לאף אישה להתקרב למטבח שלה, וגם לא שולמית אלוני, שעשתה את המוות לזהבה גלאון; היא נותנת רוח גבית חזקה למיכל בירן, לילי בן-עמי, סתיו שפיר ואסתי קירמאייר - רובן לא מוכרות, אבל כולן פעילות שטח עם קבלות.
לנו הנשים אסור להשתתף בחגיגת הקריקטורות שבה מציירים אחת מאיתנו - שכן הצליחה לטפס למעלה - כשונאת נשים. כולנו חיות במציאות ישראלית פרימיטיבית ומפלה של "נומרוס קלאוזוס", שמגבילה נשים ולא מאפשרת להן לתמוך זו בזו. ואת מאבק ההישרדות הקשה הזה, שבמסגרתו אנחנו נלחמות על כל כיסא ועל כל תקן, הופכים בתקשורת לבידור של היאבקות בוץ ומריטת שערות.
תאמינו או לא, אבל בעשור הזה שבו בני אדם מהנדסים מזון ואיברים אנושיים ומנתחים במכשור משוכלל שלא נוגע בגוף-נשים עדיין מתעסקות יום-יום בשאלות מהעידן הפרהיסטורי: איך יצליחו לשמור על הגוף שלהן מהידיים הארוכות, הפולשניות והגסות של גברים שמטרידים אותן מינית. ב-3 בדצמבר תציין קואליציית הנשים לשלום את היום הבינלאומי למאבק באלימות נגד נשים ותתמקד באלימות מינית נגד נשים אקטיביסטיות.
חמש אקטיביסטיות שעדויותיהן יתפרסמו בכנס "נשים בפעולה" דיברו איתי השבוע על הצורה שבה שוטרים מתנכלים להן, מבזים ומשפילים אותן כנשים במהלך הפגנות. אקטיביסטית שמאלנית, אקטיביסטית ימנית דתייה, אקטיביסטית ערבייה, אקטיביסטית אתיופית ואקטיביסטית הרה.
כולן משכילות, כולן מבינות מצוין מה זכויותיהן ובאיזה אופן השוטרים עברו על החוק. כל אחת מהן נאבקת על דבר אחר, ולכולן אותה תלונה שמסתכמת במשפט אחד: השוטרים הטרידו אותי מינית.
הדפוס חוזר על עצמו באותו אופן בהפגנות שונות ברחבי הארץ: הם דוחפים בידיים שמכוונות לחזה, צובטים, ממששים, מרימים חולצה, נצמדים, מתחככים, משתמשים בשמות גנאי, ולוחשים משפטים של סרטים פורנוגרפיים. אין כאן מקום לכל העדויות של הנשים הצעירות והאמיצות האלה שמוכנות להיחשף בשמן. ספיר סלוצקר-עמראן, סטודנטית למשפטים, בת 21, רכזת במטה המאבק לגזענות, חברה בצוות דיור ציבורי, הייתה ממארגנות הפגנת מפוני הדיור באור יהודה שהתקיימה כשפינו את משפחת נפתלי מביתה - הורים עם חמישה ילדים שצברו חוב משכנתה פונו תחילה מביתם, ואחר כך, כשהקימו אוהל ברחוב, פונו גם משם. העירייה, שהבטיחה מספר חודשי סיוע בשכר דירה, לא קיימה את ההבטחה.
"היינו כ-140 איש", מספרת סלוצקר-עמראן, "החזקתי שלט, פנינו לכיוון הבית של ראש העיר, השוטרים חסמו את המעברים, גם על הכביש וגם על המדרכה, ולא נתנו להתקדם. מצאתי נתיב שעוקף את השוטרים והתחלתי להעביר אנשים. השוטרים שמו לב שאני דומיננטית וכיתרו אותי, אמרו לי שאסור לי להחזיק שלט, שזה כמובן שטויות, ושוטר אחד התחיל לדחוף אותי בגסות. ביקשתי שיפסיק, ואז השאר תפסו אותי והרימו אותי, משכו לי את החולצה למעלה. שכבתי באוויר עם חולצה מורמת וחזייה גלויה, ביקשתי שישחררו לי יד כדי שאוכל למשוך למטה את החולצה, הם לא שחררו, נגעו לי בכל הגוף, תפסו לי בישבן, בחזה, דחפו אותי לניידת עם שוטר אחד לידי שנצמד אלי וצעק לי לתת את הטלפון הנייד. אמרתי לו 'תתרחק ממני', זה לא עזר. הוא רכן מעלי בצמידות ובכוח, צעקתי עליו שלא נעים לי המגע הזה שהוא כופה עלי, שיזוז ואז יקבל את הטלפון. 'לא מעניין אותי מה לא נעים לך', הוא אמר".
ליסה מילר הפגינה על פינוי מאהל התקווה בחודש החמישי להריונה: "יס"מניק שם לי את הידיים על החזה, תוריד את הידיים אמרתי לו, 'יא שרמוטה', הוא חייך, 'את יודעת בכלל מי האבא'?"
אורה זלטקשן, עוד מעט בת 18, הפגינה ליד יריחו נגד הקמת מדינה פלסטינית. לוקח לה 20 דקות לשחרר את הסקסיזם של השוטרים שטיפלו בה. זה לא מילים יפות, היא אומרת שוב ושוב. "השוטר גרר אותי, תוך כדי אמר לי מה הוא היה עושה לי בגוף, ומנה את כל איברי הגוף שמוצאים חן בעיניו ונתן להם ציונים. הוא אזק אותי, הכניס אותי לניידת, השכיב אותי על הרצפה הרותחת, שם עלי רגל, בתא המשטרה עשו עלי חיפוש בעירום. ידעתי שזה לא חוקי. התנגדתי, לא עזר לי, אזקו אותי, השוטרת אמרה לי 'אם תתנגדי, יפשיטו אותך שוטרים'. זה שיתק אותי, לא תפקדתי אחר כך הרבה זמן. כשיצאתי, הגשתי תביעה".
חוסון פחמאנה, 24, סטודנטית למשפטים מפוריידיס, עובדת בלאומי קארד, ונוסעת ברכבת כל בוקר וכל ערב. "רק ממני מבקשים תעודת זהות ועורכים עלי חיפוש פולשני בגוף", היא אומרת. "בבוקר ובערב. בעשר בלילה בתחנת סבידור הזמנתי משטרה והגשתי תלונה. אני מכירה את הזכויות שלי, ואסור להם לעשות את זה".
מהמשטרה נמסר בתגובה: "ללא פרטי זיהוי מדויקים של השוטרים, יום ההפגנה, השעה והמקום המדויק אי אפשר לבדוק את הטענות המושמעות".
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם