עלייה, קליטה, שליחות
החיפוש המתמיד אחרי האשם התורן בבעיות קהילת העולים מאתיופיה מוביל לדרך חסרת מוצא ולא מסייע במציאת פתרונות. תשובה לאורית יששכר
אני אינני "ליברמן קטן" כמו שמציינת יששכר במאמרה. אני מודה, בתקופה זו עוד לא החלטתי אם זה טוב או רע. מה שכן, אני מגיע מדי יום למשרד הקליטה, ורואה את האגף לקליטת יוצאי אתיופיה בראשותו של מר דוד יאסו, יוצא אתיופיה שמונה בתקופת כהונת השרה סופה לנדבר, עדיין פועל באופן מעורר השראה, יחד עם מאות אנשים שמשקיעים את כל מרצם עבור קליטת העולים בכלל ועולי אתיופיה בפרט.
תיאורה של יששכר בנוגע לדוח מבקר המדינה חוטא לאמת. נכון, טעויות נעשו וככל הנראה עוד ייעשו. תוכנית החומש לקליטת יוצאי אתיופיה אינה ההצלחה המסחררת שממשלת אולמרט קיוותה שתהיה בשנת 2008. יחד עם זאת, לטעון כי השרה לנדבר לא קידמה במאומה את נושא קליטת יוצאי אתיופיה, או כי דבר לא נעשה, לא מתאים לעובדות בשטח.
כמו רבים בתחום, אני מכיר את "מורשת הקרב" של העבר על אודות שרים שבכו ברגע שקיבלו את התיק, ופוליטיקאים שהשתמשו בו או שראו בו מוקצה או כאמצעי לשיפור עמדות. השרה לנדבר הייתה היחידה בעשרים השנים האחרונות שביקשה את התיק. פעמיים.
המנכ"ל היוצא אפרצ'ב? יוצא ליטא הנ"ל בילה יותר שעות עם יוצאי אתיופיה ונציגיה ככל הנראה יותר מכל נציג ממשלתי אחר. אך כל זה אינו משנה. צריך מישהו להאשים. חבל שיששכר מנכסת לעצמה את קול הקהילה ואת הקריאה החוזרת כי ישראל נכשלה בקליטתם. דווקא סיפורי ההצלחה של הקהילה מוצנעים על ידי אותם ארגונים שמתיימרים לייצגם כדי להצדיק את הקיום שלהם עצמם: כך לא תשמעו על אחוז השירות בצבא הגבוה (ובחצי הכוס הריקה, כן, גם אחוז הכלואים בכלא הצבאי), הגידול המתמיד במחזיקי תעודת בגרות, וכן, הפלא ופלא, יוצאי אתיופיה המחזיקים בדירה משלהם (41%).
הקליטה של עשרות ומאות אלפי עולים אינה מובנת מאליה. ובכל זאת, מדינות כמו דרום קוריאה ושבדיה מגיעות אלינו למשרד כדי ללמוד איך עושים זאת נכון. איך משנים את היחס לעולה ישר עם הנחיתה בארץ. וכיצד מסיימים סאגה של עליה ממחנות מעבר באתיופיה אחרי שנים של סבל ותסכול. על אלה אגב, חתומה אותה רוסייה, לנדבר.
אמור להיות גבול לעסקנות הקטנונית, אם גברת יששכר והארגון שבו היא עובדת מעוניינים לסייע לקהילה האתיופית, הם יכולים להירתם ולסייע לנו במגוון פרויקטים אשר רק בקדנציה ה"רוסית" של המשרד נולדו - שינוי מעמד הקייסים והכרה בחשיבותם (אחרי 20 שנה סוף-סוף נמצא מקום הולם למושב הקייסים בקריית מלאכי) מיפוי הוועדה הבין משרדית של כל הפרויקטים הקשורים בקליטת העולים מאתיופיה, ביקורים אין ספור במרכזי הקליטה כדי למצוא דרכים לשפר את תנאיי המחייה שם, וכן מפעל הנצחת שמות הנספים בדרך מסודן שעלו לארץ - אותו הביאה אותה שרת הקליטה לאשור הממשלה - נמצא כעת בעבודה בשלבים מתקדמים.
בתפקידי אני מלווה את השרה ואת עובדי המשרד ביום-יום. כמי שנולד בארץ אני רואה את העוול שעושים דווקא לאותם עולים אשר הגיעו לעמדות מפתח. הייתי עם השרה לנדבר באותה ישיבת ועדת קליטה בכנסת, לאחריה ניצלו אמצעי התקשורת הישראלים בציניות מילה כמו "תודה", והדביקו לשרה טיעון כוזב.
הכותבת אורית יששכר מפספסת בגדול את הנקודה. הנרטיב של הכישלון בקליטת יוצאי אתיופיה כבר אינו כתוב באבן ולא בשום מקום אחר, והחיפוש המתמיד אחרי האשם התורן כדי להצדיק את עצמך ולהישמע בכל מחיר, מוביל תמיד לאותה דרך חסרת מוצא. לפנינו יש עוד הרבה עבודה. מנהיגות מאוחדת של הקהילה האתיופית (ולא כפי שהמצב כיום עם עשרות ארגונים מתחרים ומפוצלים אשר שמים אחד לשני רגליים), ההכרה של כולנו בפער האדיר שעושים העולים כיום במעבר לארץ, ודיון ענייני על אודות שילובם בחברה – באמצעותם נוכל להתמודד עם האתגרים שעוד נכונו לנו.
הכותב הוא דובר המשרד לקליטת העלייה
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם