בית הספר לחיים של ניצולי קלוז'
כשילדי העיר קלוז' נזרקו מבתי הספר בתקופת השלטון הפשיסטי בהונגריה, אסף אותם אנטל מארק, גיבור מקומי ממלחמת העולם הראשונה, אל תוך בית הספר היהודי ז'ידליץ. שנתיים וחצי למדו אצל מיטב הפרופסורים, עד שהנאצים הגיעו. אלה ששרדו את התופת התפזרו בכל קצוות תבל, עד שיום אחד החליטו לערוך כנס מחזור. לא תאמינו כמה הגיעו. סיפור על חברות אמיתית
החלפנו פרטים וקבענו שמארגנים את כל החבר'ה מפעם לאספרסו ארוך ונוסטלגיה בקפה של השכונה. אחרי שבועיים, בסיום לילה ללא שינה בגלל ההתרגשות הגדולה, נפגשנו במרכז המסחרי. היו שם טוטה מבית שתיים והאחים התאומים אורן ותומר, ושלומי שגר היום ביישוב נחשב בשרון עם חמישה ילדים וג'יפ. דמעות, צחוקים. אמרנו שחייבים להיפגש שוב, עכשיו באופן קבוע ועם המשפחות. נו? אפילו לא פעם אחת. זו האינרציה המחורבנת של החיים שאתה רץ מפגישה לחוג ג'ודו. מכיר חברים חדשים בצבא, בעבודה, בגן של הילדה. הג'מעה מהיסודי הם איפשהו מהעבר הרחוק שנסגר ואיננו, וחבל.
ובמעבר חד ניקח אתכם לבית מלון 'רימונים' במרכז רמת-גן, קומה שלישית, אולם הכנסים. פגישת מחזור של בית הספר 'ז'ידליץ' מהעיר קלוז' שהיום ברומניה, פעם בהונגריה, אבל תמיד בטרנסילבניה. הייתי אומר לכם שפגישות מחזור קורות כמעט בכל יום ובכל עיר, אבל לא כמו זו. בית הספר היהודי הזה היה קיים רק שלוש שנים וחצי, אפילו לא פרק בהיסטוריה של הבלוק, ובכל זאת יש שם אמוציות מטורפות שיוצאות חופשי והן לבדן שוות תחקיר. ז'ידליץ הוקם ב-1940 בגלל חוקים אנטישמיים ונסגר בגלל הנאצים ששלחו את תלמידיו בחורף 1944 למחנות ההשמדה. מתוך 1,200 תלמידים, רק כ-300 חזרו מהתופת, אבל אלה שנשארו מקפידים לשמור על קשר. כמעט כל שנתיים מגיעים לפגישות המחזור של בית הספר בוגרים מכל העולם. ארצות הברית, רומניה, שוודיה, ברזיל, קנדה. בני שמונים פלוס, כאלה שנושקים כבר לתשעים. "אתה רואה אותו, הוא היה בכיתה שלי וקרא לי 'גאון'", סיפר פרופ' אמיל שונברגר, תושב ירושלים, על ג'ורג' בישופ, היום תעשיין מצליח בארצות הברית ופעם הילד הרע של המחזור.
"זוכר שהייתה לנו מורה שקראו לה מיטיוטר?", אמיל שאל את חברו מפעם, היום שניהם בני 85. "אתה עשית תמיד משהו כדי להרגיז אותה ובאחת התקריות אמרתי 'אם תמשיך ככה, אני ארביץ לך?'". בישופ, גבר מטופח שנראה צעיר מגילו, קימט את פניו וקפץ את אגרופיו לתנוחת תקיפה אופיינית. "זה מה שאמרת?". אמיל המשיך בגרסתו. "כן, ירדנו להפסקה, נכנסנו לשירותים, אתה זוכר איפה הם היו? ונתתי לך בוקס". בישופ לא זכר את המקום והאירוע, אבל חיבק את חברו, סמל לידידות שהולכת ונעלמת מהעולם.
בית הספר 'ז'ידליץ' מתחיל עם הביוגרפיה המרתקת של אנטל מארק, מי שהיה מתמטיקאי בכיר בהונגריה ובעל אותות ומדליות הצטיינות ממלחמת העולם הראשונה. הבולטות במסגרות השונות סללה את דרכו בהיררכיה הפוליטית בצד השמאלי של המפה. רק שב-1920 עלה לשלטון בהונגריה אדמירל מיקלוש הורטי, שהיה ידוע במשנתו האנטישמית, התקרב למשטרים הפשיסטיים ויותר מאוחר הפך לבן בריתו של אדולף היטלר.
תחת משטרו של הורטי היהודים סבלו מחוקים נוקשים ומגבילים, אחד מהם היה הנומרוס קלאוזוס. מספר היהודים בכיתות הלימודים היה ביחס למספרם באוכלוסייה, ואם היו יותר הם נאלצו למצוא את עצמם מחוץ למערכת. מארק היה בין אלה שנרדפו על ידי המשטר החדש ועד מהרה מצא את עצמו בעיר קלוז' שבטרנסילבניה, שהייתה באותם ימים מסופחת לרומניה. במהלך השנים חבל הארץ הזה נדד לא פעם בין שתי המדינות. מי שגר שם דיבר בדרך כלל רומנית והונגרית, על כל שלטון שלא יהיה. ב-1940 החליט היטלר להעניק את האזור לידידו ההונגרי, הורטי, שמיהר להכניס את חוקיו הנוקשים - אחד מהם היה כמובן הנומרוס קלאוזוס, שאפשר רק לשישה אחוזים מהילדים היהודים להישאר בכיתה.
קלוז', העיר הגדולה בטרנסילבניה - שהפכה תחת ההונגרים לקולוז'וואר - נאלצה להתמודד עם לא מעט תלמידים שהסתובבו ברחובות ללא מסגרת. אז התעורר לו אנטל מארק והחל לדרבן את ראשי הקהילה היהודית: חייבים להקים בית ספר משלהם. הניאולוגים והאורתודוקסים היו בעד, החרדים רצו ישיבה בעלת אופי דתי, אבל הוחלט בכל מקרה להוציא לפועל את המיזם השאפתני.
מארק, בעל העיטורים ממלחמת העולם, יצא לבודפשט כדי לקבל את אישורו של משרד החינוך להקמת בית הספר. שם, כמחווה על תרומתו למולדת, הוחלט לתת אור ירוק. הכול היה מהיר מאחר ששנת הלימודים כבר החלה. הושכרו כשמונה מבנים שאיכשהו היו קרובים זה לזה ושימשו ככיתות. מרוב שהייתה היענות ובאו המונים, סיגלית קרל, ששמה לפני העברית והחתונה היה איבי המלט, זוכרת איך הבנים והבנות לא יצאו ביחד להפסקה כי לא היה מספיק מקום בחצר. לפעמים היו צריכים לרוץ כמה רחובות לאיזו פיסת אבן פנויה. יותר מאלף תלמידים. "אתה צריך להבין מי לימד אותנו אז", סיפר מייק נאש, בעל תחנות דלק, המתגורר היום בלוס-אנג'לס. "אלה היו פרופסורים באוניברסיטה, האנשים הכי טובים שתמצא, בגלל שאותם חוקים מגבילים זרקו גם אותם מהמסגרת. מהצמרת האקדמית הם הגיעו ללמד בבית הספר".
סיגלית הוסיפה: "המורה שלי לצרפתית הייתה נשואה לעורך עיתון מאוד נחשב. היא לימדה אותנו איך לקבל אורחים, איך לקחת את המעיל ממי שנכנס. זה היה מאוד חשוב באותם ימים, כי אם לא ידעת איך להתנהג, לא היית שווה שום דבר".
מעל כולם ריחפה אז דמותו הסמכותית של מארק, המנהל. עוד בטקס הפתיחה הוא אמר לבאים: "אין כזה דבר ילד רע. לכל אחד יש את האפשרות להוציא מעצמו את הטוב. בית הספר הזה יהיה פתוח לכל מי שירצה ללמוד ויעזור לכל מי שתהיה לו בעיה".
"בוא אני אתן לך דוגמה מי היה אנטל מארק", אמר ד"ר טיבריו לוסטיג, שבמשך שנים שימש כרופא ילדים בירושלים. "זה היה בחורף הקשה ביותר, תחילת 1942. הוא נכנס לכיתה שלנו ועל הקיר היו תלויים המעילים. בא, הוריד מעיל-מעיל, וחילק כדי שנצליח ללמוד. רק אצלי הוא הבחין שהמעיל לא מתאים לתנאים הקשים. אחרי יומיים חיכה לי מעיל כמו של היתר".
אנטל מארק נפטר בסוף אוקטובר 1942. מוות שהכה בהלם את הקהילה שהייתה תלויה בו. לא מעט הספדים נאמרו מעל הקבר הפתוח, אחד מהם היה של לסלו שונברגר, מהבוגרים של המוסד, שהצהיר: "תלמידיך ימשיכו לשאת את האש שהצתת, אפילו אם כוחה ייחלש עם השנים, אבל היא תמיד תהיה כדי שתישאר עדות לאמת שנלחמת עבורה". אמיל, אחיו של לסלו שנפטר לפני 12 שנה ממחלת הסרטן, מספר: "אחי היה באותה לוויה נציג התלמידים. מארק היה המנהל הגדול, הפדגוג. כמעט הכול בשבילנו".
בית הספר המשיך לפעול גם אחרי מותו של המנהל הנערץ. לא רק מקלוז' הגיעו אליו, אלא גם מעיירות סמוכות. השם שלו זכה לשבחים ובמשך כל הזמן הזה ריחפו הידיעות המאיימות על כך שהגרמנים בדרך. "זה היה בחודש מרץ 1944", סיגלית לא תשכח את היום. "היו בכיתה שלנו שתי מורות שהתווכחו מי מהן תיתן מבחן למחרת, ובאותו רגע נכנס המנהל וסיפר שהגרמנים הגיעו. הוא הודיע שבית הספר צריך להיות עד השעה שש ריק מתלמידים וציוד. אני זוכרת שהלכנו הביתה ובדרך ראינו ילדים מכיתות גבוהות. אמרנו להם שיבואו לעזור לרוקן את הכיתות. ככה גמרתי את בית הספר".
המורים של ז'ידליץ עוד ניסו קצת ללמד בגטו בקלוז', אבל הפינוי למחנות הריכוז וההשמדה היה מהיר. בחודש מאי מצאו את עצמם סיגלית ומשפחתה בדרך לאושוויץ. "נשלחתי לעבודות כפייה במסילות הרכבת, אלה היו במיוחד תיקונים", מספר ד"ר לוסטיג על אותם ימים. "זו בעצם הייתה הטרגדיה שלנו. ידענו שאנחנו חייבים לעזור לגרמנים כדי שייקחו את המשפחות שלנו ברכבות. באמת, יום אחד הקרונות עצרו לידנו ומתברר שההורים שלי היו על אחד מהם. שאלו את העובדים אם מכירים אותי, אז קראו לי כדי שאפגוש אותם. דיברנו והם עוד ניסו לשכנע אותי שהם הולכים למחנות עבודה".
היו גם בני מזל שהצליחו להיות בין 1,684 יהודי הונגריה, שהצליחו לעלות על הרכבת שארגן ד"ר ישראל קסטנר והגיעה לברגן בלזן ומשם לאוויר הצלול של שווייץ, צעד שעד היום מעורר הדים בין בוגרי ז'ידליץ, כפי שתבינו בהמשך.
רק 300 מתלמידי בית הספר שרדו את השואה. חלק גדול חזר לבית בקלוז' כדי לשקם את מה שנותר מאחור. "עוד כשעמדנו בטורים, לפני הסלקציה, אבי אמר שלא משנה מה יקרה - אנחנו נפגשים בקלוז'", מספרת סיגלית בעיניים נוצצות.
פרופ' שונברגר עשה את הדוקטורט בכימיה באוניברסיטה בעיר ועלה לארץ בשנות ה-70. מייק נאש חזר לעיירה שלו, שם היה למשפחתו מפעל לייצור אלכוהול. לפני המלחמה רוב הכסף שנכנס הלך לממשלה, אבל אחרי שחזרו מהתופת ונוצרה אנרכיה הם ניצלו את המצב ומילאו מזוודות בשטרות.
"הייתי כל כך חסר ניסיון ומלא בכסף", הוא צוחק לזכר אותם ימים. "תמים, ניצול שואה. הייתה לנו שותפות עם איזה מפעל שניפח בקבוקים ויהודי בשם ברגר אמר 'בוא נקדם את המפעל, רק צריך עצים, יער'. אמרתי בסדר. מצאנו איזה יער למכירה, מאה אייקרים. נתתי לו שתי מזוודות עם כסף, אפילו לא ספרתי כמה היה בפנים. בסוף קנינו יער שאי אפשר היה להשתמש בו".
מייק אולי נפל בעסקים, אבל לפחות פגש את אגנטה, שהייתה מהעיירה שלו. הכיר אותה עוד כשהייתה בת שבע. היא באה לראות מה נשאר מהבית שלה והוא בדיוק רכב על סוס. הכירו, התחתנו, נסעו לבוקרשט ומשם המריאו לחפש את עתידם בארצות הברית.
בוגרי ז'ידליץ מצאו את עצמם בכל פינה בגלובוס. פתחו דף חדש, הקימו משפחות, עסקים. העבר בטרנסילבניה נשאר אי שם מאחור עם זיכרונות הילדות. רק שבאמצע שנות ה-70 דווקא ג'ורג' בישופ, שהיה הבאדבוי של החבורה, התעורר ראשון. הוא ישב אז בביתו שבניו-יורק עם ויקטור רוט ומורטי שטיינברגר שהיו חבריו ללימודים, הם החלו להעלות קצת נוסטלגיה מרגשת ואז הוא שאל אם יש להם מושג מה קרה עם יתר התלמידים שעדיין בחיים.
"זה לא כמו היום, שיש מיילים ואינטרנט, אפילו בטלפון לא היית משתמש מרוב שהיה יקר", בישופ צוחק. "כל הקשר היה דרך מכתבים. אז שלחנו מכתב לבוגרי בית הספר שהכרנו וביקשנו שישלחו מכתבים לבוגרים שהם מכירים וככה נאסוף פרטים, מי בחיים ומי לא. מצאתי חבר בבואנוס-איירס, אחר בטורונטו. בסך הכל מצאנו בוגרים ב-17 ארצות ובחמש יבשות".
המפגש הראשון היה ב-1980 בקלוז', שהיום שייכת לרומניה. מעטים מהתלמידים הצליחו להגיע. חלק לא ידע על קיום האירוע, חלק לא הצליח להשיג אשרות כניסה. אבל עשר שנים לאחר מכן, בבית ההארחה של קיבוץ שפיים, אירע המפץ הגדול. יותר מ-200 איש הופיעו, חלק מהם מורים מבית הספר. אנשים שלא ראו אחד את השני כמעט חמישים שנה נפלו אחד בזרועות חברו, לא הפסיקו להיות מחובקים.
"אני לא יודע אם הרגש הזה קשור להישרדות או לחוויית השואה", מנסה לנתח יוסי קרל, בנה של סיגלית. "לדעתי זה יותר קשור לחוויה מבית הספר. אני מאמין גדול בכך שמורים טובים משפיעים על חייך ואתה רואה את זה פה. לא מזמן מישהי כתבה את לוח השעות של המפגש בהונגרית וחברה שלה יצאה נרעשת על שגיאת כתיב שהייתה שם. אצל בוגרי ז'ידליץ אסור שתהיה שגיאת כתיב. במפגשים הם התנהגו לפעמים כמו תלמידי תיכון. היו זוגות שהגבר ההוא והאישה משם היו חברים בלימודים ואתה רואה שזה עולה וחוזר, והאישה שלו היום מושכת אותו, שלא יישב ליד החברה שלו לשעבר, והם בכלל גרים ביבשות שונות".
סיגלית, אמו של יוסי, מספרת שבכל פעם שהיא נוסעת לטיול בחו"ל היא עוברת אצל חברים מבית הספר. אם היא לא מגיעה, יכולה להיווצר תקרית בינלאומית, והקשר רק הלך והתהדק עם השנים, אפילו בין אנשים שלא הכירו בתקופת הלימודים. "זו היהדות שלי", סיגלית הדגישה. "המפגש הזה. אני לא זוכרת את כולם מאותם ימים, היו כמה שגדולים ממני, אבל עכשיו בקיץ, בבוקרשט, היה מי שחיכה לי. בכל מקום. זה מה שיפה - שכולם כאן משפחה".
ההצלחה במפגש בשפיים יצרה מפגש נוסף ב-1994. לאחר מכן הייתה קצת אי-יציבות בתדירות המפגשים, בכל זאת ענייני לוגיסטיקה, אבל מ-2002 בכל שנתיים הם מקפידים לקיים אחד בקלוז' או בארץ, ועבור מי שלא יכול להרשות לעצמו מבחינה כספית, יש מנגנון פנימי שהוקם ומממן.
יעקב, בעלה המנוח של סיגלית, עשה זאת במשך שנים. הוא אמנם לא בוגר בית ספר, אבל תפס עמדה בכירה בארגון. הוא כתב ספר עם כל השמות, כתובות. פקודת מבצע לפני האירוע וכשמישהו אמר שחשבון הבנק לא מאפשר, היו מפעילים את מערך התרומות המפותח. "אף פעם לא היה חסר לתת לאלה שלא היה להם", מספרת סיגלית. "לא היה מצב שמישהו מהבוגרים לא בא בגלל שאין. הטיסה, האירוח, הכול".
בישופ פתח לא פעם את הארנק למען חבריו הנזקקים ונחשב לרוח החיה מאחורי המפגשים, אבל יש גם את טומי קרמר, שעד עכשיו נחשב לאחד התורמים הגדולים במערכת. קרמר עלה לארץ אחרי מלחמת העולם השנייה, אבל יצא ללימודים באנגליה, שם הכיר את ליידי אליסון בלפור, שהסיפורים מדווחים שפתחה את ביתה בפני סטודנטים רעבים.
הליידי היא אחייניתו של הלורד ארתור ג'יימס בלפור, מי שהיה ראש ממשלת הממלכה המאוחדת בתחילת המאה ה-20 ואבי הצהרת בלפור, שראתה בעין יפה את הקמתו של בית לאומי ליהודים בארץ ישראל. טומי והליידי נהגו להופיע ברוב המפגשים. היא לעתים הגיעה עם כפפות לבנות על ידיה כיאה למעמדה הרם והוא כאחד מהחבר'ה שלא פעם עזר למי שביקש.
קרמר עשה את הונו בכוחות עצמו. הוא היה בעל חברה לייצור ופיתוח צעצועים בלונדון והיה זה שיצר קשר ראשוני עם ארנו רוביק, יוצר הקובייה ההונגרית. הוא דחף, שיווק, הזמין מיליון יחידות וגרף לא מעט כסף כשהחלו להגיע הרווחים. "בוא נגיד שהקובייה ההונגרית עדיין מממנת חלק מהאירוע הזה", צחק יוסי כשדיברנו על הנושא. "היה גם מקרה שאחד מבוגרי בית הספר היה מאוד חולה וזקוק לניתוח ברומניה. טומי הטיס אליו מנתח בכיר - שהעביר את כל הרופאים המקומיים השתלמות בכדי שידעו להבא לטפל בבעיה". יוסי הוא למעשה ממשיך דרכו של אביו, יעקב, ומשמש כיום כגזבר.
לכינוס האחרון כבר לא באו מאות כמו בפעם הראשונה אלא רק כשלושים בוגרים, חלק מכשמונים שנשארו בחיים. יוסי לא נותן לאירוע הזה לגווע. הוא ואחותו חנה משקיעים שם שעות כדי שהכול ידפוק כמו שעון. ביום הפתיחה הוא קיבל את הבאים תחת כרזה בהונגרית "אנחנו ביחד שוב, ,גבה כספים לפעילות השוטפת, לספר שיצא ושלח אותם בחיוך לפגוש מכרים ותיקים. "כשהורי התחילו, לא הבנתי מה זה הדבר שהם מתעסקים איתו כל כך הרבה", סיפר ברגע של הפוגה. "היום אני יכול להבין מה זו חברות, רעות. מה הדבר שכל כך מדביק אותם. אבא שלי נפטר לפני שנתיים, שלושה חודשים לפני הפגישה הקודמת. הוא ניהל את הכספים ואני עדיין לא תופס איך הוא עשה את זה". המפגשים כוללים בין היתר טיולים. יד ושם, קיסריה. ארז שטרסבורג, מדריך טיולים ובעל חברת 'אבני דרך', סיפר שהוא כל הזמן נדהם מההיענות ומרוח הנעורים שעוד קיימת. יש לפעמים הרצאות. בפעם הקודמת הגיעה לשפיים סוזן, בתו של ד"ר קסטנר, כשהיא מלווה בבתה, אשת התקשורת, מרב מיכאלי, אולי בקרוב חברת כנסת.
כשמדברים על הנושא, יש תזוזות של אי נוחות בין הבאים. סיגלית ביקשה ממני לא להיכנס לנושא קסטנר. פרופ' שונברגר אמר שיש להם החלטה עקרונית שלא מדברים כדי לא לשחרר מתחים ישנים מהארון. ג'ורג' בישופ היה על אותה רכבת ובעיניו קסטנר היה איש גדול, אבל חלק טוענים שכמו שהוא הצליח להציל לא מעט יהודים, הוא יכול היה להתריע בפני האחרים מפני הגורל המר שמצפה להם ואולי להציל עוד רבים אחרים. כשסוזן, בתו של קסטנר, התחילה לדבר באותו ערב, היו מספר בוגרים שקמו בהפגנתיות ועזבו את החדר, אחרים זרקו הערות. רק אחת ביקשה מהמטפלת לדחוף את כיסא הגלגלים לקדמת הבמה. היא קמה והעניקה למיכאלי, הנכדה, חיבוק חם.
בכנס האחרון הצטרפה לבוגרים גם נגה בורקו, שאמה המנוחה, מדי פינקלשטיין, הייתה תלמידת בית הספר וניצלה בזכות הרכבת של קסטנר. "אמי נפטרה לפני 16 שנה", נגה סיפרה. "כשפירקתי את הבית שלה מצאתי יומן בהונגרית ושמתי אותו בצד. הלכו חלפו השנים, ובטוויסט מעניין בתו של אחי הלכה ללמוד וטרינריה בקלוז'. פתאום היא התחילה להתעניין בהיסטוריה. סיפרתי כל מיני סיפורים על אמי ואני פתאום אומרת לה, 'וואי, יש לי יומן שהיא כתבה'. היא אמרה, 'אני נוסעת לקלוז' - שם יתרגמו אותו לאנגלית'. אז עוד לא גמרנו לתרגם, אבל הקטע הראשון הוא מ-1945. אמא שלי הייתה על הרכבת של קסטנר והגיעה לפנימייה בשווייץ. ילדה בת 16 כותבת על קורותיה תוך כדי המלחמה. יש שם קטע שכתוב בו: 'הימלר הודיע ש-90 אחוז מברלין נכבשה והיטלר בהתמוטטות עצבים. הוא ימות ב-48 השעות הקרובות'. כל התמימות של הגיל הזה. היה לי קשר יוצא מהכלל עם אמי, אז כשקיבלתי את היומן מתורגם זה היה מפגש מחודש עם אמא בת 16".
נגה הייתה צריכה להקריא עוד קטע. '"היום הוא יום צום. אף אחד לא אכל והיה לי כאב ראש. הרבה אנשים שהכרתי גורשו וגם אני כמעט גורשתי. אני עדיין לא מאמינה איזה מזל יש לי. אני גרה בפנימייה, אוכלת היטב. החברים שלי נשלחו למחנות ריכוז ואני מתגעגעת לבבה. אני תוהה אם אני מסוגלת לסבול את כל הכאב שהחיים הביאו עליי'. כשראיתי את הקטע, זה גרם לי לסערת נפש ומאז אני במסע לחפש את השורשים". נגה היא בת הדור השני, פגשה בכנס את יוסי וחנה, ילדיה של סיגלית ואפילו את ילדיה של בבה, חברתה הטובה של אמה, שגם היא נפטרה לפני מספר שנים. ממשיכי הדרך הבטיחו להיפגש שוב בשביל לצמצם רווחים.
למלון הגיעה גם סוזן וייס, בתו של מייק נאש, פעם ראשונה שהיא בארץ. היא הייתה חייבת לראות מהו הדרייב שמושך את אביה לטוס מדי שנתיים, למרות גילו המבוגר ולמרות שבסך הכול היה בבית הספר במשך שנתיים. "לאבי אין הרבה חברים", היא סיפרה. "החברים שלו כאן. תראה את הניצוץ שיש בעיניים שלו, כמה הוא שמח. המפגשים האלה נותנים לו אנרגיות מחודשות".
שאלתי את מייק מתי המפגש הבא. הוא נתן חיוך עייף ואמר שלצערו זה המפגש האחרון, זהו, הגיעו הזמן והגיל לפרוש. רק שרגע לפני הפיזור ניגשו אל יוסי מספר בוגרים ואמרו שהם רוצים אחד נוסף. אחרון בהחלט. שנה הבאה, לא בעוד שנתיים - כי בגילם שנתיים זה נצח.
יוסי כבר שלף לוח שנה, בירר תאריכים. רוחו של ז'ידליץ לא תיעלם בקרוב מהעולם, ואם אתם מחפשים הוכחה חיה להמשכיות קבלו נימה אופטימית לסיום. בתחילת שנת הלימודים יוסי ליווה את בתו מעיין, נכדתה של סיגלית, לבית הספר למדעים ואומנויות בירושלים. עוד הם נרגשים מהיום הראשון, הם קלטו בזווית העין את פרופ' אמיל שונברגר שהגיע לברך את נכדתו נטע. הנה, גם הדור השלישי נכנס לתמונה ושומר על קשר דם מוחשי.
מודה, זה לא היה סיפור נוצץ על סופר-מודל שהשיקה בושם חדש, או כוכב ריאליטי שגילה את האור בקצה חדר ההלבשה. זה סיפור קטן על ידידות וחברות אמיצה, ערכים שהולכים ונעלמים מהעולם. וכמה חבל.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם