בחזית, בלי מיגון
שש שנים לאחר החלטת הממשלה הראשונה, בית החולים ברזילי באשקלון רחוק מלספק מענה בעיתות חירום
כן, כן. אם נופל טיל גראד בשטח בית החולים אפשר רק להתפלל. כי הנזק הולך להיות קטסטרופלי. הבוקר יתחיל בבית החולים ההליך שנקרא "צמצום אשפוזים". שליחת כל החולים שאין בסכנת חיים הביתה, כשבמקביל יועברו שאר החולים, כולל היולדות אל מרתף בית החולים.
זה לא היה אמור להיות ככה. עד היום כבר היה צריך להיות בית החולים עם חדר מיון ממוגן. ההחלטה להקים בעיר חדר מיון ממוגן התקבלה עוד על ידי ממשלתו של אולמרט, בשנת 2006. בית החולים שימש כמקום אליו נשלחים פצועים מיישובי עוטף עזה ושדרות שנפגעו מנפילות קסאם ופצמ"ר. באותו הזמן גם הצליח החמאס לשדרג את יכולות הירי שלו, וגם אם היה מדובר בירי המתרחש אחת לכמה חודשים, אשקלון נכנסה לטווח האש.
הממשלה החליטה, בצדק, כי בעקבות המצב הביטחוני יש לבנות בברזילי חדר מיון ממוגן. כמה חודשים לאחר מכן, בינואר 2007, נמצא לכך התקציב. שר האוצר דאז, אברהם הירשזון הבטיח כי הוא ידאג אישית להעביר 140 מיליון שקלים לבניית המיון, כשהמימון מגיע מתורמים בחו"ל, מקבוצת איי.די.בי וכן מתקציב הממשלה.
אבל אז, כמו בתסריט הלקוח מתוך פרק בסדרה "פולישוק", הכל נתקע. בתחילת העבודות נמצאו במקום שרידי קברים עתיקים. הגורמים החרדים מיד זעקו שמדובר בקברי יהודים, וכי יש להעתיק את מקום בנייתו של המיון המוגן, והביאו לעצירת העבודות. הטילים המשיכו ליפול- אבל התחלת הבנייה לא נראתה באופק.
עוד כמה חודשים עברו, ובסוף 2008, בעת מבצע "עופרת יצוקה", נחתו מעל למאה טילים על אשקלון, ועוד מעל לאלף באזור עוטף עזה ושדרות. אז הובהר לכולם כי אי אפשר להעדיף את המתים על פני החיים. הרבנים הראשיים הגיעו לאשקלון בזמן המבצע והבטיחו שיורו על העתקת הקברים, גם אם יהיה מדובר בקברים יהודיים.
אבל כאן לא נגמרה הסאגה. הממשלה התחלפה כחודש לאחר מכן, וסגן שר הבריאות החדש, יעקב ליצמן מסיעת יהדות התורה, הצליח למרוח את כולם ולמנוע את המשך העבודות.
במרץ 2010 החליטה ממשלת נתניהו, על העתקת הבנייה למקום אחר בשטח בית החולים, כשהסיבה לכך היא איומי ההתפטרות ליצמן, שלא הסכים להוצאת הקברים. עלות התוכנית קפצה בעוד
במאי 2010, ביום הוצאת הקברים, הפגינו עשרות חרדים. אבל זה לא עזר להם והקברים הוצאו. ראש עיריית אשקלון, בני וקנין, צוטט אז אומר "לאחר הפנוי אני מצפה לבנייה מהירה". אבל כנראה שהוא שכח איפה הוא נמצא. לאחר מכן גם עץ שקמה ענק, שעמד בשטח הבנייה כבר עשרות שנים, הביא לעצירת הבנייה. לקח כחודשיים להעתיקו. ביולי 2010, גם הוא הועתק, והבנייה סוף סוף יכלה להתחיל במלוא המרץ.
עברו מאז שנתיים וחצי. אמנם מתקיימות במקום עבודת בנייה, אבל הן רחוקות מסיום. פשוט מדהים לראות שפרויקט כזה, שיכול להציל חיים של מאות ואף אלפי אנשים בעת מבצע כמו זה שמתנצל כרגע, נבנה בקצב כל כך איטי.
אבל לא תמיד פרויקטים כאלה נתקעים ונמרחים: שלוש שנים. זה כל הזמן שהיה צריך לעבור מהרגע שהוחלט על כך בממשלה, ועד לסיום בנייתו של חדר מיון ממוגן בבית החולים רמב"ם שבחיפה.
אז כשמבינים שאם ההמשלה באמת רוצה - היא גם עושה, קשה שלא לחשוב שמבחינת מקבלי ההחלטות, דמם של תושבי עוטף עזה, שדרות ואשקלון פחות חשוב מדמם של תושבי הכרמל. כי אחרת אי אפשר להסביר מדוע המדינה ממשיכה להפקיר אותם.
רק ביולי 2014, צפויה הבנייה להסתיים. אז במבצע הנוכחי, וכן בסבבים הביטחוניים שיהיו בשנה וחצי הקרובות, תושבי מישור החוף הדרומי מתבקשים לא להיות חולים, ולא להיפצע מנפילות של טילים. כי המדינה שלהם הפקירה אותם.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם