
להיזהר מהבוץ העזתי
בעתות מלחמה נוצרת התלכדות מיידית ועמוקה סביב צה"ל. כשיתחילו ההיסוסים, יתחילו גם הלחשושים על ועדת החקירה הבאה
עזה היא הגורם היוזם, ישראל רק מגיבה - ועליה לשוב ולקחת יוזמה. לתמיכה יש גם בסיס פסיכולוגי קמאי: בעת חירום נוצרת התלכדות מיידית ועמוקה עם הלוחמים ועם המצביאים היוצאים למלחמה.
התחושה המטרידה היא שגם השלב הבא יחזור על עצמו: התמיכה במנהיגות תתערער, הביטחון שהמהלך מוצדק ומנוהל בדרך ראויה יתמסמס, המנהיגים לא ידעו מתי לסיים את המהלך והשופטים והאלופים בדימוס כבר יוציאו מן הארון את חליפות ועדת החקירה, שאליה יתמנו בלחץ דעת הקהל.
מהלך עניינים כזה, אם יתרחש, אינו קשור למה שקוראים "חוסן לאומי". החוסן הלאומי אינו בסכנה. כפי שלא ראינו בריחה המונית מן הדרום לאורך השנים האחרונות או בריחה מן הצפון בעקבות מלחמת לבנון השנייה או הגירה מוגברת מן הארץ, לא נראה אותה גם בעתיד הנראה לעין. אנו הישראלים נאחזים באדמתנו, במקומות היישוב שלנו, לעתים בתחושת אין ברירה ולעתים בתחושה של גאווה וביטחון - אבל זה טבע האדם. זה, אגב, גם מצב העניינים ברצועת עזה. גם שם יש "חוסן לאומי", ושום מבצע צבאי לא יערער אותו, אולי להפך.

ההבדל בינינו לבין מדינת עזה הוא שהדמוקרטיה הישראלית מאפשרת גם את שלב ההתמוססות, הטלת הספקות, שאילת השאלות. לזכות הישראלים יש לומר שלא נשמעים קולות משמעותיים הקוראים להגביל את הדמוקרטיה הזו, למרות מחיריה.
הדמוקרטיה היא חלק מן החוסן הלאומי. אולם היא מעמידה בפני היוצאים למלחמה - דהיינו, ראש הממשלה ושריה - כמה גבולות בלתי-נראים. אם יעברו עליהם, תחזור תסמונת הימים הראשונים על עצמה והימים הבאים יהיו קשים לה הרבה יותר - לא רק בדעת הקהל העולמית, גם בדעת הקהל המקומית.
עד כה מנוהל המבצע הזה בשכל ובתחכום. האפשרות של כיבוש הרצועה מחדש - כלומר, ביטול ה'התנתקות' - אינה עומדת על הפרק. המטרה מוגדרת ומדויקת: הנשק היחיד (פרט לפיגועי התאבדות
עד כה חלק מהישגי המבצע, גם בדעת הקהל הבינלאומית, הוא האופי הכירורגי שלו. מעבר לפעולה גדולה ישבור את האיזון העדין הזה, וספק אם יפתור את בעיית הטילים. ספק אם אלפי הרוגים פלסטינים ועשרות, אולי מאות, הרוגים ישראלים ישמידו טיל אחד, אבל הם יהפכו את המבצע לפיאסקו - ובשלב הבא לבוץ עזתי סמיך. החוסן הלאומי יישמר, אבל ספק אם יישמרו יכולת ההרתעה והאמון בתבונת המנהיגים.