פגיעה ישירה בהרתעה
מי שחושש להפעיל את חייליו, ולא חשוב אם בצדק או לא, היה צריך לחשוב היטב לפני שגייס אותם בהמוניהם ונתקע איתם על גבול הרצועה בלי לדעת מה עושים עם זה עכשיו
נכון, הצלחנו להרוג פעילי חמאס (הרבה פחות מב"עופרת יצוקה") וגם הפלנו לא מעט בניינים, אבל ראו עם מה יוצאים הטרוריסטים מהסבב הזה. פעם אחר פעם הם הצליחו להשכיב על הכביש חצי מדינה, עד ירושלים ותל אביב, עם הידיים על הראש. במשך שבוע שלם הם שיבשו את חייהם של בין מיליון לשני מיליון איש, רובם הגדול מתגורר מרחק עשרות קילומטרים מהרצועה.
עסקים בקריית מלאכי נסגרו, אשדוד שותקה, ילדים בגדרה לא יצאו מהבית, בתי ספר במרכז ביטלו טיולים בצפון בגלל הורים היסטריים. שגרת חייה של חצי מדינה לא הייתה קיימת, ובעזה המשיכו להשתמש בחשמל שלנו ובמים שלנו.
נכון, מספר האבדות אצלנו נמוך, אבל מטרתו של טרור אינה להשיג אבדות, אלא לשבש את הסדר ואת החיים. ואת זה חמאס עשה היטב גם תחת 1,200 הפצצות של חיל האוויר. נסו לענות לעצמכם מי חושש יותר מהסיבוב הבא: תושבי נחל עוז או תושבי שכונת זיתון? ותבינו לבד מי ניצח. גם הגיוס המאסיבי של מילואים - בהנחה שלא ייעשה בו שימוש ובהסתייגות מתחייבת שלפיה הדברים נכתבים בשעה שלא לגמרי ברור לאן הולכת המערכה - שיחק נגדנו. במקור תכננה הממשלה לגייס את עשרות אלפי אנשי המילואים במטרה להעמיד אותם בפאתי רצועת עזה ולשדר לעולם "תחזיקו אותנו".
אלא שככל שנקף הזמן התברר שהדבר לא מסייע להרתעה שלנו אלא להפך, מכרסם בה. שכן מהר מאוד הבינו כולם שממשלת ישראל היא-היא שחוששת
ועוד מילה אחרונה. מערכת "כיפת ברזל" במהותה איננה רק מערכת הגנתית משובחת. "כיפת ברזל" היא גם כלי התקפי יוצא מהכלל. כלי שאמור היה לאפשר לצה"ל את אורך הנשימה כדי להגיב באופן נכון, מתוכנן, מסודר ובשום שכל. בלי הכיפה היינו נאלצים להיכנס רגלית לרצועה בתוך שלוש שעות מתחילת המטווח על ערינו. איתה יכולנו להיערך טוב יותר. ומה עשינו ביתרון הזה? כלום. ישבנו באולפנים, מחאנו כפיים לכיפה (בצדק רב) ולא ניצלנו מבצעית את הגב המוצק שהיא מעניקה לנו.
ואחרי הדברים האלה, חשוב מאוד לזכור שהמבחן האמיתי של מבצע "עמוד ענן" איננו היום. המבחן יהיה בקסאם הראשון שייפול ביום שאחרי שיסתיים המבצע. לא על ראשון לציון. על שדרות.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם