בכייני ההסברה
יש לנו את האמת, אבל בניגוד לאשליות של הימים האחרונים, השקר מנצח. משום שרק מעטים עושים, והרוב מעדיף לקטר על המחדלים
אפשר להניח שאלה שהתקשרו אינם מייצגים את כלל דעת הקהל, אבל רק הם עלו לשידור. העניין הוא שכאשר הם חלק מהמחנה האנטיציוני, הם עושים. הם מגיעים להפגנות. הם שולחים מכתבים ומתקשרים לתחנות רדיו. הם נוכחים. בבריטניה למשל רק 17 אחוז תומכים בקמפיין ה-BDS, הרוב אדיש או שאין לו דעה. אבל המיעוט הזה מורכב מהאליטות. המיעוט הזה יוצר נוכחות מדהימה. המיעוט הזה גורר את דעת הקהל. הרי שנה אחרי שנה, גם בלי שיתמכו בBDS מגלים הסקרים שישראל היא המובילה או בין המובילות כמדינה בעלת השפעה שלילית על שלום העולם.
ובישראל, באותן שעות, הייתה התחושה שמצבנו בכלל לא רע בחזית ההסברה. עוד אשליה מתוצרת עצמית. זה לא שהנוגעים בדבר אינם עושים דבר. הם עושים. יצא לי לראות את אנשי משרד החוץ נופלים מהרגליים, עובדים מסביב לשעון. הם עושים. אין צורך לבוא אליהם בטענות. בתקציב המגוחך שיש להם ובכוח האדם שבו מדובר הם צריכים להיות אלה שמתלוננים, ולא אלה שאחראים. אבל גם במצב הנתון יש צורך במשהו הרבה יותר גדול כדי להעיר ישנים מתרדמתם.
מדוע אנחנו לא שומעים את ההסברה הישראלית, נשאלתי שוב ושוב, וברגע שהתחיל המבצע, השאלות הללו רק הלכו והחריפו. אל תסמכו על אף אחד, אמרתי להם. אם כל אחד מכם, במקום לשאול, יעשה מה שעושים האנטי-ציונים - המצב יהיה הרבה יותר טוב. שלחו מכתבים למערכת. התקשרו לעיתונאים ולמערכות עיתונים ולתוכניות רדיו וטלוויזיה. הגיבו בטוקבקים. הפיצו את העובדות הבסיסיות.
ספרו גם למי שלא רוצה לשמוע שחמאס מבקש להשמיד יהודים ונוצרים (יש קלטת וידאו של ערוץ חמאס הרשמי), שחמאס הוא חלק מהג'יהאד הגלובלי, ואין הבדל אמיתי בינו לבין הטליבאן, שחמאס סירב לכל הצעה מהקהילה הבינלאומית, ששיגור רקטות על ריכוזי אוכלוסייה הוא פשע מלחמה. שישראל מגיבה באיפוק נמשך ומוגזם, עד שכבר אי אפשר יותר.
כשאזרח חף מדעה קדומה שומע שוב ושוב את השקר שחמאס הוא קורבן, וישראל היא התוקפן שמבצע פשעי מלחמה - זה מחלחל. זו גם התקשורת. וזה כולל חלקים מסוימים בתקשורת הישראלית, שמספקים בימים האחרונים הצדקות לרצחנות של חמאס. אנחנו יודעים באיזה עיתון מדובר ובאיזה עיתונאים. השקרים חוגגים. כמעט בכל הערוצים הזרים טענו שישראל המשיכה בהפצצות למרות ביקור ראש הממשלה המצרי ברצועה. הם לא סיפרו שלמרות הביקור, ירי הרקטות נמשך ללא הפסקה.
יש כאלה שעושים, למשל רחל ואפי, שנמצאים במלבורן לצורכי לימודים. המאמר הזה מוקדש להם. הם המודל לכל אלה שמעדיפים לעשות יותר מאשר לקטר. אם בכל אוניברסיטה, בכל עיר גדולה, היו עשרה כמותם, מצבנו היה קצת יותר טוב. כך שבואו נניח לרגע לטענות על מחדלי ההסברה. המחדל הגדול הוא של אלה שמסוגלים להקדיש עשר דקות בשבוע, אבל במקום לעשות משהו, הם מקדישים את הדקות הללו לקיטורים על מחדלים. תעשו. אל תקטרו. ותודה מכל הלב לרחל ולאפי ולמי שנוהגים כמותם.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם