ברית מילה
למה אני כותב, ולמה אתם קוראים
כתיבה היא עניין נרקיסיסטי, מגלומני, ולא אחת נעדר רציונליות. תכליתה של הכתיבה היא האדרת הכותב, השקטת רגשי הנחיתות שלו וזיכוך הרגשות הבזויים שהוא חש שעה שהוא מתעורר בבוקר.
מרבית הכותבים הם אנשים מבוהלים, ממורמרים, מתוסכלים ושטופי שנאה עצמית, ובעיקר מלאים בפחד מהעולם. כיצד מדכאים את האימה מפני החיים, מפני המפגש הבלתי-נמנע עם הזולת? באמצעות העמדת חיץ, בצורת מילים בינך לבין העולם. ככל שהמילים שהכותב מפזר מרהיבות ומלהיבות יותר, כך הוא נואש יותר, מבועת ומאוים. ככל שהוא משועבד יותר לקשר הכוזב שהוא כורך בין חשיפה עצמית באמצעות המילים לבין אהבת הקהל וההקלה על סבלותיו, כך הוא הופך יותר ויותר מופרע, מסוכן לעצמו ולעולם.
כך או כך, שירלי ארגנה את הפגישה ביני לבין אמנון רבי גם מכיוון שביקשתי ממנה וגם מכיוון שהשתכנעה שבגלל כישרון הכתיבה שלי יש בכוחי לתרום ל"סופשבוע". חשוב להסביר כי באותם ימים לא פרסמתי אפילו לא מילה אחת. שלחתי את קורות החיים שלי (דייל קרקע ב"אל על", תואר ראשון בספרות משווה ופילוסופיה מאוניברסיטת בר-אילן, ומוכשר כשד בתחום הכתיבה) לכל כלי תקשורת אפשרי - החל ממקומון בשרון שחיפש כתב מוניציפלי עם רישיון לטוסטוס (אפילו על אופניים אני לא מצליח לרכוב עד היום), עבור בעיתון ארצי שחיפש עורך לדסק הכלכלה (ההבדל בין מיקרו למאקרו עדיין לא נהיר לי) וכלה בעיתון בית הספר "בליך" שאותו ערך אחי הגדול ושבו נמנע ממני לפרסם את כתביי מסיבה של חשש ללזות שפתיים. אלה היו הימים! אנשים שמרו על קוד אתי עם כל הלב!
המתנתי במבואה לחדרו של העורך. לגבר הצעיר שהייתי אז היה נדמה כאילו מדובר במפגש שתוצאותיו ישנו את חיי - דייט עם הגורל או דיאלוג עם השכינה, ומשנקראתי להיכלו הייתי אחוז התרגשות כאילו באמת היה מדובר בהיכל וכאילו באמת תוצאות המפגש הזה יעצבו את עתידי. הנער הקטון והנאיבי שהייתי. אדרבא, גם את דלקת העלומים הזאת ניקזתי החוצה מחיי.
אמנון היה לבבי, גם אם ענייני. הוא שאל לרצוני, ואני, בעיניים שנצצו כמו שבעת הכוכבים בדגל המוחמץ של וולפסון, אמרתי (הפעוט האדיוט שהייתי): "לכתוב טור אישי". טור אישי? אמר אמנון רבי, "טור אישי".
סיפרתי לו על הפרוזה שאני כותב (חסכתי ממנו את העובדה שכל כתבי היד שלי נדחו על ידי הוצאות הספרים), על אהבתי לדורון רוזנבלום, על הערכתי ליהונתן
הבנתי את הרמז: אני ינוקא, לא קרעתי אפילו זוג נעליים אחד בעיתונות ומוטב היה לי להציע את עצמי לתפקיד סגן תחקירן. משם אטפס את דרכי למעלה בכוח הדרייב העיתונאי שלי לחקור את האמת, לרדת לסופו של כל סיפור ועל הדרך להכין קפה לרון מיברג. מקומי בשרשרת המזון של עולם העיתונות הובהר לי באסרטיביות עדינה, גם אם צורבת בבשר.
קיצורו של עניין, רבי היה ג'נטלמן מושלם - הוא עדיין כזה - ובמקום לשלוח אותי לחפש מי ינענע אותי ולהמשיך לקרוא בכתביו של ויליאם פוקנר, הוא ביקש ממני להכין רשימה של עשרה רעיונות לעשר כתבות ולשלוח אליו. אם אחת מהן תישא חן בעיניו, ישלח אותי לנסות את מזלי בכתיבתה.
כתבות ביקש ממני היהודי הממושקף - כלומר, סיפורים עיתונאיים ממש, על אנשים אמיתיים, עם חיים אמיתיים; סיפורים שצריך להחיל עליהם כללים עיתונאיים של ממש כמו בדיקת עובדות וכאלה. וידוא נתונים וכדומה. תחקיר, השם ירחם!
מה לי ולעניין הזה? הרי אינני תחקירן. אינני עיתונאי. אני כותב. כ-ו-ת-ב. אדם שכוחו בכתיבה, לא בהעמדת עובדות, לא בליקוט נתונים (שלא לדבר על הגיהנום הכרוך בעיון באינספור מסמכים), לא
בעיתונות. ממתי כתיבה בעיתון פירושה עיתונות?
רבי, כמובן, לא קיבל ממני רשימה של עשרה רעיונות לכתבות. הוא לא רוצה לקשט את עמודי המוסף שלו במילים הכבירות שלי? הרהרתי עם עצמי. אדרבא, מישהו אחר ירצה בהן
אולי "ידיעות אחרונות", אולי ה"ניו-יורק טיימס", אולי ועדת פרס נובל בשטוקהולם. "יום אחד", אמרתי לשירלי בשובי מהפגישה עם רבי, "אני אערוך בעצמי את 'סופשבוע', ואז לא אצטרך טובות מאף אחד". שירלי הביטה בי במבט נוגה, מאוכזבת מהמינון הנמוך של הפרגמטיות שהפגנתי. ממתי כותבים הם אנשים מעשיים?
לימים ערכתי וכתבתי וקיבלתי טור אישי וטור משותף, ופיזרתי מילים לכל עבר בין עמודי העיתון. זו דרכו של עולם, ואלה אורחותיו של הבורא. עשיתי חישוב גס עם עצמי, והגעתי לכך שלאורך שנותיי בעיתונות כתבתי למעלה מרבע מיליון מילים - היקף שניתן לכנס לתוך כאלפיים עמודים של ספר.
כמה מילים שרקתי אל תוך היער הזה של הכלום, של העיתון המתכלה? כמה משפטים יפים, שמקומם היה יאה יותר בתוך ספר ולא בין עמודי נייר דק? ומה התכלית של כל זה? מה התועלת בכל המילים שכתבתי עד כה, כמו גם של אלה שאני כותב עכשיו? בשביל מי אני עמל?
האמת היא שבשביל עצמי בלבד. כתיבה היא אקט אגואיסטי. והאירוניה הפתולוגית שבכך היא שהינה מסוגלת להתקיים רק במפגש עם הזולת. כתיבה מתקיימת רק כשיש לה קוראים. מכאן, שקיומי תלוי בנכונותכם לקרוא. וקיומכם? הוא תלוי בנכונות שלי לכתוב. ואם לא שלי, אז של ויליאם פוקנר.
אקו"ם